בכל כמה חודשים עולה על סדר היום כמעט בהיסטריה סוגיית התקיפה באיראן. כאזרח וככתב לענייני צבא, אני חושב שההתעסקות הפומבית של חלק מלובשי המדים בסוגיה הזו, תוך כדי הדלפות מכוונות לעיתונאים, גובלת בפשע. כן, שמעתם נכון. גם אני כעיתונאי, חושב שיש דברים שצריכים במקרים מסוימים להישאר בחדרים סגורים. המקרים הללו נדרים, והלוואי שלא היו כאלה, אך הם קיימים. בין המקרים הללו - נושאים העוסקים בביטחונם המיידי של מיליוני אזרחים.

ראש ממשלת ישראל, בנימין נתניהו, עשוי להירשם בספרי ההיסטוריה כראש הממשלה שאפשר תחת כהונתו למדינה הנחשבת לאויב ישראל לשנות את מאזן האימה באמצעות השגת כוח גרעיני. כמו כן, הוא עשוי להפוך לראש ממשלה, שתחת כהונתו נפתחה אחת המלחמות הקשות במזרח התיכון בעידן המודרני. אז האם הוא צריך לתקוף?

בשבועות האחרונים אני עוקב באדיקות אחר הפרסומים השונים של פרשנים לענייני צבא וביטחון, של מומחים לכאורה ושל בעלי תפקידים נוספים, שעוסקים בשאלת ההתקדמות של תכנית הגרעין האיראנית ובשאלה האם השבועות הקרובים הם באמת ההזדמנות האחרונה של ישראל לתקוף. מיותר לציין שאותם "מומחים" בדיוק טעו כבר מאות פעמים בכתבות שונות שהם פרסמו בעבר, מבלי ששלטו בלשונם.

ייתכן ששלושת החודשים הקרובים הם באמת חלון הזמן אחרון לביצוע פעולה צבאית רחבה נגד איראן, וייתכן גם שמשהו ישתנה וישהה את הדברים. כך או אחרת, מספר האנשים בישראל ובעולם שבאמת יודעים את הפרטים, ואני מתכוון באמת באמת יודעים, הוא מאוד מצומצם. אפילו לא כל האלופים בצה"ל ובטח שלא כל השרים בקיאים בפרטים. הם יעודכנו רק אם וכאשר יהיה צורך בכך.

לצערי, הרבה מאוד אנשים שחושבים שהם יודעים - מפטפטים, ולעיתים אף גורמים להיסטריה ולנזק מיותרים. השבוע העברתי הרצאה בפני עיתונאים צעירים, שעסקה בין היתר באתיקה עיתונאית. במהלך ההרצאה חזרה על עצמה לפחות שבע פעמים בצורות שונות שאלה לגבי מלחמה בעתיד הקרוב. חשתי את החרדה שעלתה מתוך גורנם של הצעירים הללו, אך לא התביישתי להגיד להם שאני לא יודע האם ומתי בדיוק צפויה מלחמה. אני גם לא כל כך בטוח שראש הממשלה בעצמו יודע, ועדיף שנעסוק בדברים בהם אנו יכולים לעסוק באמת וברצינות, ולא בתורת הניחושים או ההסתברויות.

להפסיק עם הספקולציות

תפקידה של העיתונות בימים אלה הוא לא לנסות להשפיע על דעתם של מקבלי ההחלטות, אלא לעסוק בביקורות, בבדיקות ובתחקירים על נושאים כמו מוכנות הרשויות למצבי חירום. תחקירים שכאלה, למשל על פיקוד העורף והרשויות המקומיות, הם תפקידה של העיתונות החוקרת. מי שרוצה להשפיע על הצבעות ושיקולים אחרים - מקומו בפוליטיקה. דיווחים עיתונאיים צריכים להיות מאוזנים.

הניסיון של שרים, חברי כנסת ולובשי מדים בעבר ובהווה להפוך את הסוגייה האיראנית למאבק פוליטי וציבורי - פגום מיסודו. אסור, ולו לרגע אחד, שאיש מהשרים, שייתכן כי ייאלץ להרים את ידו ולהצביע בעד או נגד תקיפה באיראן בישיבת הממשלה, יחשוש כי הצבעתו עלולה להשפיע לכאן או לכאן על עתידו הפוליטי. בסוג כזה של החלטות אסור שתהיה פוליטיקה. נקודה. אבל לצערי, יש שם פוליטיקה, והרבה, והמצב הזה מסוכן לכולנו.

לא מזמן היה פה ראש ממשלה שידע לשתוק - אהוד אולמרט שמו. תחת הנהגתו, בצורה חשאית, בוצעו דברים שחלקם כבר נחשפו לציבור, חלקם ייחשפו בעוד שנים, וחלקם אולי לא ייחשפו לעולם. אולמרט ידע לשלוט במערכת ובדרג הביטחוני. נכון, גם אצלו היו טעויות, אבל כשהוא קיבל החלטות ביטחוניות, אני ישנתי בשקט.

הנושא האיראני מאוד חשוב. הוא מטריד את אזרחי ישראל, את מקבלי ההחלטות בישראל וגם את מנהיגי העולם. אבל התעסקות יום-יומית של התקשורת והציבור בספקולציות שונות -אינה תורמת. מי שבאמת רוצה להתכונן, שיהיה מוכן למצב חירום כפי שמתבקש ממנו כאזרח במדינת ישראל. את ההנחיות כיצד מומלץ לעשות זאת, ניתן למצוא באתר פיקוד העורף.  

יודע אני שאין אני יודע, אך יש אנשים שאף דבר זה אינו ידוע להם / סוקרטס

דורון נחום הכתב לענייני ביטחון ופלילים NANA10 
 

ניתן ליצור קשר: [email protected]

גם בפייסבוק: Doron Nachum