לא לאטום אזניים, לא לעצום עיניים, לא לעזוב ידיים,

אני חייבת לכתוב עוד משהו קצר על אריק איינשטיין. אני חייבת לציין את תחושת האחדות שנוצרה פה בעם, עם לכתו. אני בכל זאת חושבת שזה משהו שהוא היה רוצה, הוא היה אדם נעים, שלו, צנוע, ענו. הוא לא היה אדם שנהנה מכל תחושת הכעס והמלחמת אחים שהולכת פה. 
ואיכשהו, במותו, הצלחנו למצוא את הביחד. כשהאנשים בהופעה של שלמה ארצי שרו את "האיש ההוא" אחרי שסיפרו להם על מותו, זה היה משהו מאחד. אתמול, בכיכר רבין, כשבאו אנשים מכל שכבות האוכלוסיה, מכל הצורות.

אני חושבת שהאופן שבו מתמודדים פה בארץ עם מוות הוא שגוי, אבל אני חושבת שאת כל הנושא הזה כדאי להשאיר ליום אחר, ולהשאיר היום את העיניים הביקורתיות, והציניות, בצד. היום כדאי להסתכל על זה שנפרדנו מאדם ששינה את התרבות הישראלית, את עולם המשחק והמוזיקה. אדם שהיווה סמל לגישור בין החילוניים לדתיים בתוך הבית הפרטי שלו, שאהד הפועל, אבל לא היסס להושיט יד לאוהד מכבי בעת הצורך. 

אני חושבת שאנחנו צריכים להשאיר את כל הכעס ואת כל החרא שבתוכנו בצד, ועכשיו להתמקד בעיקר: בזה שנפטר אדם טוב בחברה שלנו. שלא נתעמק עכשיו בהאם זה ראוי או לא ראוי לכבד כך את מותו, והאם זה העיקר או לא העיקר, אולי לא הכרנו אותו, אבל רבים מאיתנו הרגישו כאילו כן הכירו אותו. בואו ניתן לכל אחד היות בתוך העצב שלו, ולהתאבל על אריק איינשטיין בעצמו, ואם משהו מפריע לנו בתוך כל זה- אז נסגור את העיניים, לא נתעסק בזה עכשיו. בואו נתעסק עכשיו בעיקר.