לא לאטום אזניים, לא לעצום עיניים, לא לעזוב ידיים,

תעצמו את העיניים ותתארו לכם עולם שנפתח מידי ערב, בארבעה או חמישה מקומות בארץ, רובם בתל-אביב בשעה שמונה וחצי בערב, לעתים בשמונה. הדלת שלו היא כפולה בצבע אדום וכשפותחים אותה רואים עולם אחר.
בעולם הזה רוסי בן 50 ויותר הוא יוסי, בן ה-11 בישראל טרם הקמתה. אז מה אם זו שנת 2014 והמדינה הוקמה לפני יותר מ-60 שנה?
בעולם הזה זה לגמרי לגיטימי שבמאה ה-17 יש חשמל ואורות דולקים.
זה עולם אחר.

אני גדלתי בעולם הזה. גדלתי במאחורה שלו. בחדרי האיפור, בצוגים, בחדרי ההלבשה, בחדרי החזרות, על הבמה, בפינת התאורה.
העולם הזה הוא הבית שלי מגיל אפס. מהיום שנולדתי, בעצם. זה עולם שגם יש לי בבית, בתוך דפים שכתוב עליהם "ספריית התיאטרון". כשפותחים את הספרים האלו אתה נשאב אל תוך העולם הזה.

גדלתי בין השחקנים, בין המחזאים, התאורנים, התפאורנים, מנהלי הבמה, הבמאים, המפיקים, עובדי הבמה, המאפרים, המלבישים, ביניהם גדלתי. הם היו לפעמים האבא והאמא שלי, הסבא והסבתא שלי, הם היו המשפחה הנוספת שלי.

העולם הזה הוא העולם הכי יפה מכל העולמות. אני נכנסת אליו, גם היום כשאני כבר יחסית גדולה, ומתרגשת. כל פעם מחדש. הקטע שהכי מרגש אותי תמיד הוא הרגע שאחרי. השנייה הזו של ההשתחוויה. כשהשחקנים הם כבר לא דמויות אבל הם עדיין לא הם. הם פשוט שם. זה הרגע שהכי מרגש אותי. גם בהצגות שאני פחות אוהבת, גם כשזה לא הכי מרגש אותי.

אני חושבת שמה שהכי יפה בעולם הזה הוא הכנות. הוא זה שפשוט מאמינים למה שקורה בו. אתה פשוט מסתכל ומאמין שככה זה. שזה הגיוני שאותו שחקן רוסי בן 50 הוא ילד בן 11, ישראלי לגמרי. זה לגיטימי שהעולם הזה זז ומסתובב, שאנשים בו מחליפים בגדים בין רגע והשנים עוברות כהרף עין. אתה מאמין לזה. בחיים שלנו אנחנו לא מאמינים לאנשים שהכי קרובים אלינו לפעמים, לחברים הכי טובים שלנו, למשפחה שלנו, ושם אנחנו מאמינים להם. לדמויות האלו שאנחנו בכלל לא מכירים, לשחקנים האלו שאנחנו יכולים לברר עליהם באינטרנט ולגלות עליהם פרטים אישיים והם לא יודעים בכלל שהיינו שם. שומרים על האנונימיות שלנו בתוך הקהל הענק הזה.

יש לקהל הזה כוח. הקהל הזה הוא משפחה אחת גדולה. כיף להיות חלק מקהל. הקהל בוכה ביחד, צוחק ביחד, אוהב ביחד, מפרגן ביחד. הקהל מקבל החלטות. גם כאן זה מוזר, אתה משתף פעולה עם אנשים שמעולם לא פגשת, שאתה לא יודע את שמם, את מקום מגוריהם ואת דעותיהם הפוליטיות. אתה לא יודע אם מי שיושב לפניך, או מאחוריך, לימינך או לשמאלך היה עם אבא שלך בגן, או שהיא אמא של ילדה מהכיתה של הבן שלך. אבל אתם חווים את זה ביחד, אתם תומכים אחד בשני. אתה מוחא כפיים והוא מצטרף. פשוט ככה. בלי לשאול שאלות, אולי כי הוא פשוט סומך עליך.
גם כיף להיות בצד השני, של הבמה. שם גדלתי, על מאחורי הקלעים. אנשים לא תמיד מבינים את החשיבות של דבר סתמי כמו מחיאת כף, או צחקוק קטן, או דמעה שזולגת מהעין. אנשים לא מבינים שזה עבורנו כמו להגיד "תודה". כמו להגיד, "תודה שנכנסת לי ללב", "תודה שהשפעת עליי". אתם יודעים כמה קשה בעולם ציני של היום לרגש? להצחיק באמת? לגעת בלב של מישהו?

סבא שלי.
סבא שלי הכיר אותי לעולם הזה. לקח אותי למאחורי הקלעים, להכיר את כל מי שמביא את העולם היפה הזה לפעול, מדי ערב בשמונה וחצי. סבא שלי לימד אותי לאהוב את זה. אולי זה גם גנטי, כשהייתי חוזרת מהגן וכולם ידעו בדיוק מה הגננת אמרה ועשתה היום, והבובות התנהגו יפה. אמא אומרת עד היום שהיא זוכרת מי חיטט באף רק מהאופן שבו צעקתי על הבובות. סבא שלי חיבר אותי לעולם הזה. סבא שלי הכין אותי לאודישן הראשון שלי, סבא שלי לימד אותי אמונה מהי, קהל מהו, שחקן מהו. סבא שלי לימד אותי מהו תיאטרון.

כיום האהבה הגדולה שלי היא התיאטרון. הכל הודות לסבא שלי. שם הכל התחיל. כיום אני לא הולכת להצגה בלי לדבר לפני ואחרי עם סבא, לשאול אם ראה, להתייעץ, לשתף ברגשות שזה עורר בי. לדעת אם זה עורר את אותם רגשות גם בו.

התיאטרון הוא משפחה אחת גדולה. אני אומרת את זה בתור אחת שבשנתיים האחרונות חווה את זה על אש קטנה. קצת לומדת על העולם הזה, העולם המטורף הזה. אבל אני אגיד לכם עוד משהו: אנחנו רואים את התוצר הסופי, לא את כל האגו שבעולם הזה. אבל אתם יודעים, מי שנולד לעולם הזה, ממש נולד אליו, לא יכול לצאת ממנו.