לא לאטום אזניים, לא לעצום עיניים, לא לעזוב ידיים,

אז אני מדרגת בשלושת המקומות הראשונים את המורות של המדינה, או לפחות המורות הכי מדהימות שיש, שאני נפלתי עליהן:

במקום השלישי, המורה המדהימה שלי למתמטיקה.
כשהיא נכנסה ביום הראשון ללימודים לכיתה והתחילה לדבר במבטא שלא לגמרי הבנו מה הוא, היינו בטוחים שנלמד נורא לאט כי היא בטח לא יודעת עברית. עכשיו אני יכולה לספר לכם שהיא הבן-אדם שמדבר הכי מהר בעולם, עם כל-כך מעט טעויות בעברית חוץ ממדי פעם זכר-נקבה וכו'. 
למה היא המורה של המדינה? האישה הזו מסרבת לוותר עלינו. בחמש יחידות אנחנו צריכים שמישהו יאמין בנו, שמישהו יעבור לידנו במבחן וישאל אם הכל בסדר, שמישהו יעודד, יפרגן, ידחוק אותנו הכי חזק שאפשר בלי לשבור, לדחוף אותנו הכי רחוק שאפשר, בלי שניפול. היא עושה את זה בדיוק במינון. שיעורי מתמטיקה מעניינים, אנחנו חושבים ביחד, אנחנו עושים. היא מסייעת לנו, היא תומכת בנו. היא יודעת לא לוותר על אף ילד. היא צוחקת איתנו, היא אפילו לא אומרת שיעורי בית- "מה שאני רוצה שתעשו לשיעור הבא", זה כבר נותן הרגשה טובה יותר. ביומולדת שלך מותר לך לא להכין שיעורים בתנאי שליום שישי שאחרי היומולדת תביא עוגה, ביומולדת לא כותבים לך תלבושת ועושים תרגיל מתמטי על כמות העוגות שיש.
המורה הזו פשוט נהדרת. כיף לי איתה, מצחיק לי איתה. אני חושבת שלא צריך יותר מזה.

במקום השני, המורה היוצאת-דופן שלי לאנגלית, והמחנכת שלי.

את המחנכת הנוכחית שלי פגשתי לראשונה בכיתה ח', עם הצמה האפורה, המבט המפחיד והצעקות מקפיאות הדם.
כשנודע לי בסוף כיתה ט' שהיא תהיה המחנכת שלי, אני זוכרת איך התבאסתי. איך לא הבנתי אז איזו זכות נפלה בחלקי להיות תלמידה שלה. היא מורה שמלמדת אנגלית קצת אחרת - היא מאמינה בלמידה ולא בשינון. היא מסרבת להכתיב. מתוך עיקרון. היא מורה לחיים. היא מורה שיש לה דעה, מורה שלא מתביישת להגיד מה שהיא חושבת. היא מורה מצחיקה ושנונה, שצוחקת עלינו ולא רק איתנו, אבל יודעת להעמיד אותנו במקום. היא קשוחה ולא מוותרת מצד אחד, אבל רכה ואימהית לאין שיעור מצד שני. היא מחנכת אותנו להיות אנשים טובים יותר. ואני חושבת שזה מספיק. שלא צריך יותר מזה בשביל להיות מורה טוב, מורה באמת, מורה שהוא לא סתם אפיזודה חולפת בחיים שלך, אלא ממש מורה שאתה נזכר בו, שנים לאחר מכן.

במקום הראשון, בלי שום ספק, מרכזת מגמת הספרות בה אני לומדת.
היא המורה הכי מאמינה בעולם. היא מאמינה בנו. לא אכפת לה שנשב עם טלפון, כי היא יודעת שמי שרוצה- מקשיב. ככה זה אצלה. אתה מרגיש רע לא להקשיב לה, גם כי היא כל-כך מקסימה, וגם כי כל מה שהיא אומרת מעניין וחשוב.
את הסיכומים היא לא בונה לפני השיעור, אלא אחרי, אחרי שהיא כותבת הערות מדברים שאנחנו אמרנו בדיון הכיתתי. לא פעם אני מוצאת משפט או כמה משפטים שאני אמרתי בתוך הסיכומים שלה, וזה בכלל לא יוצא דופן. "במה אני שונה מכם?" היא שואלת אותנו, "אני כותבת את מה שהיצירה גרמה לי להרגיש, בשילוב של אמצעים אומנותיים. עם קצת זמן אתם תכתבו לא פחות טוב. הכל עניין של זמן." 
היא מאמינה בכל אחד ואחת מאיתנו. היא סומכת עלינו. היא אוהבת אותנו. 
למגמה שלה אתה לא בא בשביל להיות תלמיד טוב בספרות, או בשביל העוד שלוש נקודות לבגרות. למגמה הזו אתה בא בשביל להיות בן-אדם. שנה שלמה מתעסקים בדברים הכי אנושיים: בטוב וברע, בהחלטות שקשה לקבל, בדילמות, בשאלות פילוסופיות קיומיות. עד היום אני מוצאת את עצמי חוזרת אל יצירות שלמדנו בשנה שעברה ולוקחת הרבה מהן לחיים שלי.
המורה הזו היא מורה עם לב טוב. שהיא בן-אדם פשוט. היא מלמדת את המקצוע שלה בהרבה אהבה, היא רגועה ושלווה. היא אישה מיוחדת.
עכשיו אני גם אספר לכם שהאישה הזו יושבת בהנהלת ביה"ס. מי שרואה אותה לא יכול היה להאמין עליה שהיא סגנית מנהלת. אבל התקפיד הזה כל-כך מתאים לה: עם השנים כל-כך התרגלנו לפחד מאנשים בכירים בבתי-הספר עד כדי כך ששכחנו שהם אמורים להיות האנשים הטובים ביותר, המורים הטובים ביותר, הטופ שבטופ. חוד החנית של ההוראה בביה"ס. היא אישה דיסקרטית, נאמנה, קשובה. הדלת שלה תמיד פתוחה בעבור כל תלמיד. עבורי היא כבר מזמן לא מורה לספרות, עבורי היא ממש עוד אמא כזו. אמא שאפשר להתייעץ ולשאול, אמא שמעלה בך רעיונות חדשים ומעוררת בך את יצר החדשנות והיצירתיות.
אני מסוגלת לכתוב עליה עוד כל-כך הרבה, אבל מילים לא יכולים לתאר אישה מדהימה כזו. צריך להכיר אותה כדי להבין.