לא לאטום אזניים, לא לעצום עיניים, לא לעזוב ידיים,

קודם כל את צריכה להבין, מה את בכלל? מי את? יש לך אבא, אבל הוא מת. יש לך אבא חורג, יש לך אמא, אחים. אבל עם משפחה כזאת כבר עדיף שלא יהיה בכלל. חברים אין לך. תמיד ידעת שאת יפה, ניצלת את זה. הבנות קינאו בך, הבנים הלכו אחרייך. ובמה זה עזר לך בדיוק? את כולם סיננת. אחד אחר השני. אף-פעם לא בדקת את האפשרות של לאהוב. את מי את אוהבת? את עצמך? מי זה "עצמך"? מה זה ה"אני" הזה שאת כל הזמן מדברת עליו?
אין אני. את לא אני. את כלום. אין לך כלום.

את רוצה לספר רק את הסיפור שלך, את במרכז, כאילו אין אף-אחד אחר סביבך. כולם רוצים לספר את הסיפור שלהם. כולם רוצים לספר איך אבא החורג שלהם אמר להם להוריד את השמלה החמודה שלהם, פחות מחודשיים לאחר מות אביהם האמיתי. כולם רוצים לספר. אבל את. את במרכז. אולי בגלל זה אין לך אף-אחד, לא כי לא רצית, אלא כי אף-אחד לא רצה אותך.

אם לא תמותי לעולם, מצבך רע. לא תצליחי אף-פעם לפתור את הבעיות שלך. המוות פותר הכל. אם תחיי לנצח תמשיכי לחיות עם עצמך מדי יום.
אני תוהה לעצמי מה את רואה כשאת מסתכלת במראה. את הרי לא בן-אדם, את כמעט שקופה, מה את? את רוח. זה מה שאת. רוח רפאים. אולי הגוף שלך מת בעצם ואת באת להמשיך לרדוף את העולם עם סיפור גילוי העריות המזעזע שלך.

אי אפשר להבין אותך. ואולי זו הסיבה להכל: לזה שאין לך חברים, כי את לא מתחברת והם לא מתחברים כי הם לא מבינים אותך, לזה שאת רוצה להיות במרכז, כי את רוצה את כל הרעש והצלצולים שלא ישימו לב חליל שאת בעצמך לא יודעת מי את ומה את רוצה.

---

בהשראת שש נפשות של פירנדלו, ויתור זכויות וכו' וכו'