לא לאטום אזניים, לא לעצום עיניים, לא לעזוב ידיים,

לאמא

ברגע שאת נולדת עם תאומה, זה כאילו יש איזו הסכמה שבשתיקה שאחת תהיה
מוצלחת יותר ואחת תהיה מוצלחת פחות. בייחוד כשאתן שתי בנות. כשהיינו קטנות היינו
מאד דומות במראה, כשגדלנו זה השתנה. השיער שלה התכהה ושלי התבהר, כל אחת גדלה אל מבנה גוף אחר. יש תיאוריה שאומרת שתאומים זהים חולקים את אותו אופי כשהם רק
נולדים. אני חושבת שאפשר לדעת מבילוי של פחות מחמש דקות עם שתינו שאנחנו לא זהות.

כשהיינו ילדות הייתה בי תקווה להיות האחות המוצלחת. זה לא נעים להודות,
אבל האדם נולד מתוך רצון להיות הכי טוב, אנשים נולדים תחרותיים. תגידו מה שתגידו,
זה נכון. מי יותר, מי פחות. כולנו נולדים תחרותיים. בסביבות גיל 8 היינו רבות
המון, ואז אמא הושיבה אותנו והקריאה לנו מתוך מחקר שאומר שתאומים עסוקים מאד
בתחרות אחד עם השני, אבל הם גם למעשה לרוב משלימים אחד את השני. אנחנו לא השלמנו אחת את השנייה, זה לא שמישהי אחת הייתה חכמה והשנייה הייתה טובת לב. היא הייתה הכל. באיזשהו שלב ויתרתי על הרעיון של להיות יותר מוצלחת, כי ידעתי שמולה זה יהיה חסר סיכוי. אבל תמיד היה בי חלק שרצה להיות כמוה.

כשהיא הייתה בת 10 היא סבלה מכאבי ראש תקופה ארוכה. במשפחה שהסרטן
נמצא בה בכל מקום לא צריך להתחנן שיקחו אותך לרופא, להיפך. ההורים צריכים
להתחנן  שתבואי. אני זוכרת את המבט שהיה לה
על הפנים כשישבנו שתינו על המיטה בבית החולים, עם הקירות שצוירו עליהם דובים,
ואיכשהו היא קיבלה את זה. כאילו ידעה שזה יבוא, אולי היא הרגישה משהו, אולי היא
פשוט הבינה כי במשפחה שלנו זה לא היה מפתיע במיוחד שלעוד מישהו יש סרטן. זה אף-פעם לא בא בגיל כל-כך צעיר. היא לא השלימה עם הסרטן שלה, היא לא התבדחה עליו, היא לא חיה איתו בשלום. אי-אפשר לחיות עם זה בשלום, לא אם אתה רוצה לחיות. לחיות באמת. היא אמרה שלהשלים עם זה פירושו לוותר. כבר בגיל 10 היא הייתה כל-כך חכמה. היום כשאני נזכרת בתמונות שלה מאז, כל-כך כל-כך רזה, ואני קינאתי בה, באותו הזמן, שהיא רזה כל-כך, ושהיא לא צריכה ללכת לבית-ספר. זה לא שלא הבנתי מה שהיא עוברת, הבנתי. אבל קינאתי.
אני זוכרת את ההרגשה של הסומק עולה לי בלחיים כשחשבתי על זה, את המבט שהשפלתי
באופן אוטומטי, גם אם הייתי לבד בחדר. התביישתי לחשוב את זה.

איזו הקלה הייתה כשהסרטן הזה עבר. אבל היא אמרה אז משהו בשקט, מלמלה
לעצמה. לא מזמן שאלתי אותה מה היא אמרה אז. היא אמרה לא לעוד הרבה זמן. היו
לנו חמש שנים תמימות של חסד. חמש שנים של אושר, של משפחתיות. ינקנו מהשנים האלו את כל טיפת החיים שיכולנו, ניסינו לחיות בגדול, מחשש שמשהו יחזור ויופיע. אני זוכרת
את הפחד שפתאום זה יופיע, וחולף שבוע, וחודש, ושנה, ושנתיים, וחמש שנים, ומתחילים
להאמין שזה באמת עבר. אבל לא. הפעם הזה חוזר בעצמות. הרופאים אמרו שזה כנראה לא
קשור לסרטן שהיה לה בגיל 10. הם אמרו שזה סרטן אחר לגמרי. הפעם המחקר והמדע התקדמו שהם הציעו שנבדוק את העניין הגנטי. המבט של אמא נמלא פחד. אמא תמיד האשימה את עצמה בזה שהורישה לנו את הגנים הסרטניים שיש במשפחה שלה, אבא אף-פעם לא כעס, אבל אני קצת כן. החיים האלו בפחד, שפתאום זה יופיע. החלטנו להיבדק. אמא כל-כך פחדה שפתאום זה יהיה כתוב, שחור על גבי לבן, למרות שכולנו הרגשנו מה הולכת להיות התשובה.

אני זוכרת את הרופא הצעיר, החתיך הזה שהיה לה בפעם השנייה. ישבנו
שתינו על המיטה שלך וניסיתי להצחיק אותה, אמרתי לה שיש לנו פטור מבחינות הגמר.
נתנו גם לי משום-מה. גם הפעם היא הייתה רזה, אבל הפעם כבר לא קינאתי. זה לא היה
רזון יפה. זה היה רזון של סרטן, היא  הייתה חיוורת, כאילו כל הצבע אזל לה, כאילו הדם שלה הולך ונגמר אז  הוא לא מתבזבז על דבר חסר חשיבות כמו אדמומיות הלחיים. היא לא צחקה. היא לא הצליחה לצחוק על זה, זה דיכא אותה.
שאלתי את הרופא ההוא אם אני יכולה לא לדעת, לא לדעת את התשובה. לא לדעת אם יש לי
את הגן הזה. ההורים נורא רצו שנדע, שנוכל להתכונן להכל. היא אמרה שאם יכלה לא
לדעת, לא לדעת שהיא תחיה מסרטן לסרטן עד סוף חייה, היא הייתה בוחרת לא לדעת. הרופא אמר שאלו החיים שלי, שאני יכולה לעשות מה שאני רוצה בהם, ושאני יכולה להחליט מה מתאים לי ומה לא.

פתאום המכשיר התחיל לצפצף, אז ניסיתי לנער אותה ולהעיר אותה, אבל היא
לא קמה. כל הרופאים שנכנסו לחדר באותה השנייה התחילו להילחץ, ואחד חתך אותה בצד,
איפה שתמיד כואב כשרצים ולא נושמים טוב, והכניס משם צינור. השני אמר שחייבים
להעביר אותה מהר לניתוח. ניסיתי להסביר להם, שלא עשיתי כלום, שהיא פתאום איבדה את
ההכרה, כל-כך פחדתי באותה שנייה. הרגשתי שבפעם הראשונה בחיי אני לא מקנאה בה, התחושה  הזו כל-כך הפחידה אותי. הקנאה הזו ב-16 השנים האלו הפכה להיות חלק בלתי נפרד ממני, עד שכשהיא נעלמה לא הבנתי מי אני. זה מפחיד לא לדעת מי את, אחרי שחשבת שאת יודעת במשך כל שנות קיומך.

כשהם באו להגיד לנו שהיא מתה, ידעתי את זה. הרגשתי שזה מה שהם באים לספר לנו. הפנים שלהם אמרו את זה. לא הייתי צריכה את כל העשינו כל מה שיכולנו והאנחנו
מאד מצטערים. הפנים שלהם אמרו הכל. היא תמיד הייתה הכי טובה. היא תמיד הייתה
הכי מוצלחת. אומרים שאלוהים רוצה את הטובים לעצמו. תמיד קינאתי בה, ופתאום לא היה
במי או במה לקנא. באמת השלמנו אחת את השנייה. אבל לא באופן שחשבתי כשהיינו קטנות.
לא מבחינת תכונות, היינו פשוט שני חלקים של אותו פאזל. הרגשתי באותו רגע שחצי ממני
לא קיים, שקול מסויים בראש שלי לא נשמע, שאיברים מסויימים בגוף שלי חדלו מלעבוד.

באותו רגע הייתי חייבת לדעת. חייבת לשאול, לא יכולתי לשאת את אי הידיעה. היא כבר לא כאן, אין לה ממה לדאוג. אין לה ממה לפחד יותר. היא צדקה, מסרטן לסרטן, היא פשוט לא חשבה שהסוף יהיה כל-כך קרוב. בבקשה, תגיד לי. אני יודעת שאתה יודע. ביקשתי מהרופא הצעיר החתיך, והוא אמר בשקט את המילה כן, אבל עוד פעם יכולתי לחוש בתשובה שלו רגע לפני שאמר אותה. הפנים שלו אמרו הכל.

כל החיים שלי רציתי להיות כמוה.
עכשיו אני באמת אהיה כמוה.