לא לאטום אזניים, לא לעצום עיניים, לא לעזוב ידיים,

בחיים לא ראיתי אותך כועסת. את נורא סגורה את יודעת? תחשבי ש... ש... טוב, אני לא יודע מה מעצבן אותך. רק תחשבי. תוציאי הכל. כל התסכול, כל הכעס, כל העלבון. את כולך מסכות את אומרת? שרק פעם אחת בחיים שלך כעסת באמת? תוציאי את הכל. אל תאמיני למה שאחרים אומרים, הכל בסדר.

אז פעם אחת נראה את הצד האפל שלך, אז מה? לכולנו יש כאלו. כולנו לא הצלחנו דברים בחיים, כולנו כעסנו. זה שאת תמיד בסדר עם כולם לא אומר שזה מה שנכון.

אני לא יכול עם הכעס העצור הזה. פעם אחת תוציאי הכל. תצרחי, תיפגעי, אל תשתקי. 

אולי את בכלל לא בן-אדם אמיתי, אם את לא מצליחה לכעוס ולהיעלב, מה זה אומר עלייך? מה זה אומר שאת לא מסוגלת להגיד גם את הדברים הפחות נעימים? מה זה אומר אם יש עלייך כל-כך הרבה מסכות עד שאת קמה בבוקר, מביטה במראה, ולא מבינה מי זו הדמות שנשקפת אלייך?

מי את? מי את באמת? מי את מרגישה שאת? לא מעניין אותי מה הם חושבים. מי את! את לא יודעת, נכון? אולי זאת הבעיה. תביני מי את, תביני מה מעצבן אותך, מה מכעיס אותך, מה מעליב אותך, ואז תצרחי. תוציאי הכל. רק בבקשה, תפסיקי להסתכל עליי בעיניים המסכנות האלה שלך, אני לא יכול עם זה.

תכעסי כבר, או שאני הולך.

טוב אני הולך. 
הלכתי.