לא לאטום אזניים, לא לעצום עיניים, לא לעזוב ידיים,

לגמרי מלכה. לולה שלי. המלכה שלי. תינוקת שלי, ילדה. פיצי, לולושקה, לוליטה, לולוש, בובה. איך לא קראתי לך? היית כמו אחותי הקטנה בשנה וחצי האחרונה הזו. אחות קטנה שמציקה גם כשזה לא מתחשק, אבל שאוהבת אותך עד אין קץ. אחות שלפעמים גם רבים איתה, כי ככה זה, יש ריבים. רק בדרך-כלל האחות הקטנה שלי לא יותר חזקה ממני.

היית איזון במספר הנקבות בבית, כשישבנו אני ואמא היית באה מיד, יושבת מקשיבה, שמה יד על הברך שלי. הרגשתי שאת חלק מהשיחה. הרגשתי שאת יודעת מה עובר עליי, הרגשתי שאת באמת מבינה.
אני רוצה להודות לך, אהובה שלי, להודות לך על ששמרת עליי, על שהצחקת אותי, על שהבאת לי אושר, על שלימדת אותי חברות מהי, על שלימדת אותי שאהבה חזקה מכל שפה. באמת. זו לא סתם קלישאה. תודה לך שהקשבת לי, לכל הסיפורים שלי בזמן הטיולים. תודה שלא גילית לאף-אחד שלא הוצאתי אותך לפעמים למרות שאמרתי שכן, תודה שקיבלת בהבנה את זה שלפעמים אני מוציאה אותך ממש לקצר. תודה שקיבלת את חוסר הסבלנות שלי.

אני חושבת שאת יודעת שאני אוהבת אותך. את זוכרת איך ישנת לי בידיים? וקרעת לי בגדים. אוהו, אני אהרוג אותך על הבגדים האלו. הסריג אפרסק והג'ינס הירוק. אני בחרתי לך את השם. אני החלטתי שנקרא לך לולה, בהמלצות, אבל בסוף זו הייתה החלטה שלי. אני חושבת שיש לנו קשר מאד מיוחד, לך ולי. אני חושבת שאנחנו ממש חברות. את ממש בת בית פה. ולכן, אפילו שאת פה רק שנה וחצי, אני פשוט לא מסוגלת לכתוב את זה. לא מסוגלת להבין שהגיע היום. 

יהיה שם קר, זה בצפון. אבל אל תפחדי. הם ראו תמונה שלך ואמרו שאת מקסימה. אני מקווה שלא תנהמי עליהם, ושלא תנבחי עליהם, שלא תנשכי אותם, שלא תקחי להם את העיתון ותקרעי אותו, שלא תאכלי להם גרביים, שלא תהרסי להם בגדים. אפילו שעשית לי את זה, אני עדיין אוהבת אותך. אני יודעת שזה לא היה בכוונה. אל תבכי, אני בטוחה שיהיה בסדר. צריך לפעמים להסתגל, ואת זוכרת, פעם גם היית צריכה להסתגל אלינו! זה היה מזמן, אבל באת ממש תינוקת, בכית כל הלילה הראשון שלך, התחבאת בחדר עבודה וחברנת בכל הבית. לפעמים עדיין בורח לך פיפי. אני דואגת לך שלא תצליחי להסתגל. זה הכי מפחיד אותי, שאת לא יודעת מה קורה, שאת לא מבינה. אל תפחדי, אני בטוחה שהם יהיו מקסימים. ואני אשתדל לבוא לבקר, אני מבטיחה. 

לולה היפה שלי, אני לא מסוגלת להאמין שהגיע היום ושאני יושבת לכתוב את זה. לא, לא חשבתי שככה זה ייגמר. לא חשבתי לפני שנה וחצי, ב-22.12.13 שאני אצטרך למסור אותך ב-5.4.14. אני מבטיחה לחבק אותך, ולאהוב אותך, עד הרגע האחרון. מבטיחה להחזיק לך את היד, מבטיחה לשמור עלייך, אני מבטיחה לבוא לבקר, אני מבטיחה לשלוח מכתבים, מה שתרצי יקרה שלי, מה שרק תרצי. 

אני כבר שבועיים מחזיקה את עצמי לא לבכות. לא לבכות כדי להיות חזקה בשביל כולם, אז עכשיו אני לא אבכה כדי להיות חזקה בשבילך. מתחשק לי היום בלילה לקחת אותך אליי למיטה, שתשני איתי, שנתחבק ושתלקקי אותי בחמש בבוקר ושאני אשנא אותך. מתחשק לי.

אוהבת אותך, תמיד תמיד, ועד הירח ובחזרה, טל.

תודו שמהממת. תחשבו שכשהיפיופה הזו הגיעה אליי היא הייתה בערך רבע מזה... 

זאת לולה, ומחר אני מוסרת אותה למשפחה מהצפון, לולה שלי מחר לא תהרוס לי יותר את הדשא, ולא תאכל לנו את העיתון, ולא תטפס במדרגות, אפילו שהיא יודעת שאסור לה, ולא תציק, ולא תלכלך לי את הבגדים. ולא. פשוט לא. אני מרגישה תחושת ריקנות נוראה.