משפחתי ואני היינו בחופשה כשהטלפון צילצל והשמיע את קולו הצורם.  זאת לא הייתה כמו כל שיחה רגילה אלא הפעם שיחה טיפה אחרת...שיחה מחו"ל.  הוריי התרחקו לעבר האופק כדי לקבל פרטיות. לענות לשיחה הכל כך פתאומית בלי אוזניים שניצבות לכותל.

"מי זה היה?" שאלתי מסקרנות. "זה לא משנה כרגע.  זהו לא משהו שהינך צריכה לדעת עכשיו." ענה אבי.  היבטתי בו בעיניים פתוחות לרווחה ובתוך תוככי הבנתי שזאת איננה האמת לאמיתה.

          יום למחרת, הוריי עדיין נראו מתוחים ולחוצים. ישבנו על על שפת הבריכה, אני ואבי, מחכים לאמא שתבוא מחדר המלון.  אבי הביט לכיווני, בעיניו הטובות ואמר בקול שלוו "אנחנו צריכים לדבר".  אני ישר הבנתי שזה קשור לאותה שיחת טלפון מחו"ל.  "את כבר ילדה גדולה, ואני ואמא חשבנו שאת מספיק בוגרת בכדי להבין". אך בעודי מקשיבה לדברי אבי ,תהיתי מה הנני צריכה להבין. "את זוכרת שאני ואמא קיבלנו אתמול שיחת טלפון...זאת הייתה שיחה מארה"ב." הוא הביט בי בעיניים מבינות ועצר לשנייה.  דממה נשמעה ברקע.  הבנתי שמשהו קרה. והרהרתי לעצמי האם זה משהו טוב או משהו רע? הסקרנות כבר החלה לדגדג בבטני.  מה קרה? רציתי לשאול, אבל לא דיברתי.  לא יכולתי לומר דבר.  הוא שקע במחשבות לעוד כדקה כנראה בכדי למצוא את הנוסח המתאים עבור כזאת חדשה.  הוא לפתע שבר את החרש בקול שקט תחילה ואמר: "התקשרו מהחברה שבארה"ב. הם חווים בעיות וסיבוכים...והם...". עוד הפוגה נשמעה. "הם הציעו לי ולאמך לעבוד שם לכמה שנים".  שתקתי.  ציפיתי לכל ידיעה אפשרית אך לא ציפיתי לידיעה שכזאת.  לא הגבתי לדבריו. "אני ואמא עוד לא החלטנו שום דבר. זאת הפתעה גם בשבילנו.  אנחנו פשוט חשבו שזה מאוד חשוב שניידע אותך. אני רוצה שתחשבי על זה, את לא צריכה לומר דבר כרגע.  אני רק מבקש ממך שלא תספרי לאף אחד כי זה יכול לגרום לשערוריה.". "כן, אני מבינה. אני לא אספר לאף אחד. אני מעריכה שסיפרת לי." אמרתי בקול חרישי.

        "אבא! אבא!" צעקו אחיי הקטנים יואב ובן תוך כדי שהם רצים לכיווננו.  יואב התנשף לשנייה תמימה ואמר "אבא, בואו נעשה תחרות שחייה!". המילים שיצאו מפיו חדרו לאוזני השמאלית וברחו כלא היו מאוזני הימנית. לא יכולתי לדבר. מחשבות התרוצצו בתוך ראשי, כמו סרט נע.  רק בהיתי אל תוך הבריכה הכחלחלה שקולות האדם מתאדים בשמיי היקום.