כמה אנשים שהכרתן כבר מתו?
שלושה אנשים, אבל ההיכרות איתם לא היתה עמוקה מאוד ואת חלקם אני כבר לא זוכרת.
מה נראה לכן שקורה כשמתים?
לא קורה כלום. הכל נהיה שחור. זה כמו לישון ולא להתעורר.
באיזה גיל אתן משערות שתמותו?
אני באמת לא יודעת, מקווה שבגיל מאוחר- אני רוצה להספיק הרבה.
ממה הייתן רוצות למות?
מזקנה, משמחה (אם זה אפשרי בכלל) או בנסיבות לא כואבות.
ממה הכי לא הייתן רוצות למות?
מדריסה, פיגוע, מחלה או נפילה ממקום גבוה XD
אתן מפחדות מהמוות?
לא.
יש אנשים שהייתן רוצות שימותו? למה?
מוות אני רוצה שיגיע רק לאנשים שבאמת מגיע להם. כמו מחבלים.
יודעים מה? אפילו להם לא מגיע מוות, מגיע להם לחיות בייסורים יומיומיים והתעללות נוראית, עד שהם רק יאחלו למות.
מה דעתכן על המתת חסד?
אני חושבת שזו זכות מלאה של אדם לבקש למות בגלל ייסורים.
אני חושבת שזה צריך להיכנס לחוק ולהיות מאופשר לאנשים שבאמת צריכים את זה.
היתה לי אתמול שיחה כל כך ארוכה עם אמא.
היא היתה מלווה בהרבה דמעות.
זה היה אחרי ריב שהיה לנו, על זה שהיא לא מסכימה שאני אצא ככה מהבית (גרביונים שהיה בהם חור).
כשחזרתי היא דיברה איתי עוד.
השיחה התגלגלה ואיכשהו הגיעה לנושא שפשוט היה שם כל הזמן הזה,
צף באוויר,
אבל אף אחת מאיתנו לא העזה להעלות אותו.
היא אמרה שאני מתרחקת, שאני מסתגרת.
היא אמרה שאי אפשר כבר לדבר איתי, כי אני לא משתפת.
היא אמרה שהיא מרגישה שהיא מתחילה לחיות לבד,
מתחילה לחיות בשבילי, אבל אני לא שם.
היא אמרה שאני לא מנסה בכלל לשתף אותה,
לא מנסה בכלל לדבר איתה.
היא אמרה שהיא מתגעגעת לשיחות שהיו לנו פעם,
השיחות עד השעות הקטנות של הלילה שנגעו בכל הנושאים שהפריעו לי והכאיבו לי.
היה לי מה להגיד.
היה לי הרבה.
הקול שלי התחיל לרעוד, הדמעות התחילו לעלות,
הרגשתי אותן מציפות אותי ומכסות לי את העיניים.
אמרתי לה שאני מרגישה שהיא זאת שלא מנסה,
היא זאת שלא פונה אלי בכלל.
אמרתי שאני מרגישה שהיא ממורמרת כל הזמן,
נאנחת, דואגת, מתעצבנת...
איך אני אמורה לרצות לדבר איתה כשהיא נמצאת במצב הזה?
אמרתי שפשוט אין לי קשיים לשתף אותה בהם,
כי פשוט אין לי.
אני לא יודעת מה להגיד עוד.
הפוסט הזה פשוט לא יצליח להעביר את העוצמה של האנרגיות שצפו בחדר ההוא, ב3 בבוקר.
I'm sorry, I can't be PERFECT...
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
™© Blondie ©™