What Do You Wanna Do Before You Die?

אני מרגישה נוראי.

אני מרגישה כאילו אני לא קיימת.

אני הולכת או באה, בורחת וחוזרת,

אף אחד לא שם לב.

אני מרגישה כאילו אני תקועה במקום.

אני לא מתקדמת.

אני כבר בת 15 כמעט, ממש עוד מעט,

עוד לא הספקתי כ-ל-ו-ם.

אפילו חבר עוד לא היה לי.

אני מרגישה כאילו פשוט אין לי חיי חברה.

אני רואה את כולם מסביב חיים את החיים שנראים כל כך טובים,

ואני יודעת שזה עוד יגיע,

אני יודעת שזה יקרה.

אבל מתי?

נמאס לי לחכות שמשהו יקרה,

נמאס לי להרגיש שרק אני לא מספיקה כלום.

גם אם לאחרים זה נראה כאילו אין לי צרות,

כאילו הכל מושלם,

כאילו אני נמצאת במקום טוב,

אני לא.

אני לא חיה את החיים המושלמים.

אני לא נמצאת במקום שבו הייתי רוצה להיות.

אני לא חווה את מה שאני רוצה לחוות.

נמאס לי.

פשוט נמאס לי.

כמה אנשים שהכרתן כבר מתו?
שלושה אנשים, אבל ההיכרות איתם לא היתה עמוקה מאוד ואת חלקם אני כבר לא זוכרת.

מה נראה לכן שקורה כשמתים?

לא קורה כלום. הכל נהיה שחור. זה כמו לישון ולא להתעורר.

באיזה גיל אתן משערות שתמותו?

אני באמת לא יודעת, מקווה שבגיל מאוחר- אני רוצה להספיק הרבה.

ממה הייתן רוצות למות?

מזקנה, משמחה (אם זה אפשרי בכלל) או בנסיבות לא כואבות.

ממה הכי לא הייתן רוצות למות?

מדריסה, פיגוע, מחלה או נפילה ממקום גבוה XD

אתן מפחדות מהמוות?

לא.

יש אנשים שהייתן רוצות שימותו? למה?

מוות אני רוצה שיגיע רק לאנשים שבאמת מגיע להם. כמו מחבלים.

יודעים מה? אפילו להם לא מגיע מוות, מגיע להם לחיות בייסורים יומיומיים והתעללות נוראית, עד שהם רק יאחלו למות.

מה דעתכן על המתת חסד?

אני חושבת שזו זכות מלאה של אדם לבקש למות בגלל ייסורים.

אני חושבת שזה צריך להיכנס לחוק ולהיות מאופשר לאנשים שבאמת צריכים את זה.

היתה לי אתמול שיחה כל כך ארוכה עם אמא.

היא היתה מלווה בהרבה דמעות.

זה היה אחרי ריב שהיה לנו, על זה שהיא לא מסכימה שאני אצא ככה מהבית (גרביונים שהיה בהם חור).

כשחזרתי היא דיברה איתי עוד.

השיחה התגלגלה ואיכשהו הגיעה לנושא שפשוט היה שם כל הזמן הזה,

צף באוויר,

אבל אף אחת מאיתנו לא העזה להעלות אותו.

היא אמרה שאני מתרחקת, שאני מסתגרת.

היא אמרה שאי אפשר כבר לדבר איתי, כי אני לא משתפת.

היא אמרה שהיא מרגישה שהיא מתחילה לחיות לבד,

מתחילה לחיות בשבילי, אבל אני לא שם.

היא אמרה שאני לא מנסה בכלל לשתף אותה,

לא מנסה בכלל לדבר איתה.

היא אמרה שהיא מתגעגעת לשיחות שהיו לנו פעם,

השיחות עד השעות הקטנות של הלילה שנגעו בכל הנושאים שהפריעו לי והכאיבו לי.

היה לי מה להגיד.

היה לי הרבה.

הקול שלי התחיל לרעוד, הדמעות התחילו לעלות,

הרגשתי אותן מציפות אותי ומכסות לי את העיניים.

אמרתי לה שאני מרגישה שהיא זאת שלא מנסה,

היא זאת שלא פונה אלי בכלל.

אמרתי שאני מרגישה שהיא ממורמרת כל הזמן,

נאנחת, דואגת, מתעצבנת...

איך אני אמורה לרצות לדבר איתה כשהיא נמצאת במצב הזה?

אמרתי שפשוט אין לי קשיים לשתף אותה בהם,

כי פשוט אין לי.

אני לא יודעת מה להגיד עוד.

הפוסט הזה פשוט לא יצליח להעביר את העוצמה של האנרגיות שצפו בחדר ההוא, ב3 בבוקר.

I'm sorry, I can't be PERFECT...

וואו.

יומיים מטורפים אבל פשוט מעולים!

יומיים ברצף של בייביסיטר, 160 שקלים לקופה.

אני מתחילה להרגיש שאני מתבגרת מיום ליום, ואני מרוצה למרות שאני מפחדת.

אני מתחילה לקבל את עצמי,

לאהוב את עצמי,

להרגיש שאני שווה משהו.

החלטתי לעשות מיקס קטן של תמונות מבצפר, מהבייביסיטר ומכל מיני סיטואציות שאני כבר לא זוכרת D:

זה הקעקוע ששלומה ציירה לי בעט על הכתף, אני פשוט אוהבת אותו.

העיגול מסמל שלום (סימן ישן), הקרני שמש מסביב מסמלים את החוכמה, הכוכב של ונוס נמצא בצד הלבן של העיגול,
בצד הנשי, דבר שמסמל את החיזוק של הצד הנשי שבי D:

הכוכב שנעה ציירה לי על העורף

היא קרעה לי צמיד שחור ;)

לא צריך להסביר, הא?

הציטוט שנעה רשמה לי על העורף

אני מחייכת כמו סוס XD