אני חייבת לשתף אתכם בחוויה המדהימה והמטריפה חושים שאני עוברת מידי בוקר בעת דרכי למשרד הממוקם בלב ת"א על יד בית מעריב, את הטיול המופלא הזה אני עוברת עם האופניים המדהימות שלי ואני חייבת לציין שאין לי שום כוחות וחשק לעבור את המסע הזה יום יום  על הבוקר בין השעות 7 וחצי- 8.  למה? כי כל העולם ואימו החורגת בדרכם לעבודה, בתי ספר\לימודים וכו'. משמע, הכבישים עמוסים במכוניות בעלי נהגים זועמים והולכי רגל שבוזים לקראת יום עבודה החדש. משמע, אני כרוכבת אופניים רוכשת נטייה עזה לפיתוח שנאה כלפי העולם התל אביבי של שעות הבוקר.

אני מפתחת שנאה כלפי כמה דברים עיקריים:

-       ילדי בית ספר שבוזים.

-       אנשים שמנים שתופסים את כל המדרכה.

-       פוסטמות שמאחרות לעבודה.

-       פחי זבל.

-       נהגים טיפשים שגם הם מאחרים לעבודה, אבל גם לא מתביישים לרמוס הכל בדרכם על מנת להגיע לעבודתם בזמן אמת.

ובכן, נתחיל דווקא בילדים, ומדע כך? כי אחת שמתגוררת בין תל אביב, גבעתיים ורמת גן אני עוברת כמה וכמה בתי ספר מסתבר, בדרך לעבודה ונתקלת בלא מעט ילדים מיסכנים שעושים את דרכם לבית הספר. בחיי, האם אני נראתי ככה גם בימי בית הספר? כל כך מיסכנה ושבוזה מהחיים? הלא מושג "שבוז" הוא מושג צבאי דווקא?  הילדים האלה הנראים כמו זומבים עם עיניים חצי פתוחות, כאילו סגרו חודשים באיזה חור ולא ראו את העולם האמיתי, עולמם נראה הרוס כולו כאילו הם עושים דרכם מינימום לגטו ולא למוסד החינוכי בו לומדים. למה? מה עשו לכם חמודים? דחפו לחם יתר מטלות בית ולא הספקתם לגדל טוסיק ליד צג מחשב ולדבר עם חבריכם השבוזים במסנג'ר? אז תתעוררו, ותנו לי פאקינג לעבור לפני שאני דורסת אתכם בטעות [ או בכוונה], אחרי הכל אתם נראים כמו זומבים ולא ילדים... סוג של לגיטימציה לדרוס אתם...

כשאני עוברת את המכשול הראשון, תמיד יש מכשולים מהסוג שתמיד אבל תמיד נתקע בדרככם כמו במשחקי הוידיאו\מחשב שיש איזו דמות רשע שתמיד חוזרת על עצמה כדי להפריע לכם בדרך, אחת מהן היא הפוסטמה, אותה הבחורה הנראית לך חמודה מאד, אך מסתבר אחרי כמה רגעים שמשהו חסר לה, יש סוג של חסך מנטלי בראשה, היא אכן פוסטמה! אני טסה לי במהירות האור כאילו מינימום טוסטוס 50 סמ"'ק העושה את דרכו על המדרכה (מכירים את המטורפים האלה), אני לא יכולה לבלום בשנייה בכזאת מהירות, אחרת אני עפה ביחד עם האופניים, מטרתי היא בעת זיהוי מוקש סטטי (כמו פח זבל אגואיסט שכרגע עומד לו באמצע המדרכה) לבלום לאט עד לעצירה מוחלטת, הגיוני, לא? לא! הולכת לה הפוסטמה, ראש בראש, מזהה את רוכב האופניים ומזהה כי כוונתו לעקוף אותה משמאל, הפוסטמה זזה ימינה, רוכב האופניים נלחץ ומנסה לעקוף מימין, הפוסטמה זזה שמאלה. אני חייבת לציין שברגע זה רץ תסריט של בעיה מתמטית סטייל "מתי יתנגשו הרכבות". משמאלו של הרוכב עומד לו גדר שיח ענק, אין באפשרותו אלא להכנס בו עם הרגל בכל הכח על מנת לבלום... התוצאה: שפשוף לא קל ברגל ופוסטמה חיה אחת!... החיים לא הוגנים...

אחד המכשולים הבעייתיים הם האנשים השמנים, עם כל הכבוד, אני לא רוצה לזלזל כי אנשים שמנים הם סך הכל אנשים, ורובם גם אנשים טובים עם חיים, דאגות, חששות, בעיות משקל, טראומות ילדות וכו'... ובגלל זה, כנראה הם מרגישים אולי כמו סוג של גוש החוסם את המדרכה? כי באמת, הם מנסים להיות נחמדים ולפנות סמ' מהמדרכה ולא הולך להם,  כי אין מה לעשות, כשאתה בגודל של המדרכה וכל השקיות שאתה סוחב איתך פולשות גם לכביש, אז איך אני, או כל הולך רגל מיסכן צריך לעבור? תעשה כבר דיאטה!!?

 וברגע מייאש זה אין לי ברירה אלא לפגוש במכשול המסוכן ביותר, הכביש. כשהמדרכה מתמלאה בהולכי רגל לכל סוגיהם: הפוסטמות, השמנות, הזקנים, הילדים, טוסטוסים שנשבר להם מהכביש ומקצרים על מדרכה, חתולים, ג'וקים, זקנות כבר אמרתי, ומה עוד? האפשרות היחידה היא לרדת לכביש ולקוות שהנהג מאחוריי לא מאחר לעבודה\זועם וכן אכפת לו אם הוא ידרוס אותי, לקוות שאין מאחורי אוטובוס, כי לא אכפת להם בכל מקרה, ומשאיות, הפחד הגדול, שאני לא אחתוך למשאית... אחרת קפוט לה ואל, שאריות אופניים ושלוליות אדומות מרוחות על הכביש. אז איכשהו, מידי פעם יוצא שאני עוברת את מסע ההתאבדות הזה בשלום, קורה ואני נתקלת באיזה נהג מפגר שבולם על הגלגל האחורי של האופניים שלי וצורח "מה את?! הולכת רגל??!!!"....  יכול להיות שיום אחד יצא לי להתקע בפקק בוקר של ת"א ולהבין את העם הטיפש הזה (מנקודת מבט שלי כרגע) ואת זעמו, אבל אני עדיין לא מבינה אנשים שתוקעים מהירות של איילון בכביש מיסכן ותוך כדי זה שהם רומסים רוכבי אופניים מיסכנים כמוני, הולכי רגל, זקנות, ילדים, אנשים שמנים, פוסטמות, וזקנות כבר אמרתי?