קטפת אותי כמו פרח שחיכה שנים להבשיל, שהמתין ועבר חוואים שקטעו ממנו גבעולים עד שהגעת והשקת אותי באהבה.

הערת אותי משנים של תרדמת רגשית, בדיוק ברגע שהאמנתי שכבר אין טעם באמת לחכות למישהו אמיתי.

אמרת לי את כל התכונות שראיתי בעצמי אבל הרגשתי שכולם לא רואים, ושבית אותי ברגע שהחזקת לי את היד.

אני באמת אוהבת, פתחת לי חדרים בלב שישבו שוממים ולא תיפקדו כלל עד שהגעת.

שברת בי חומה של אמפתיה, שהייתה מכוסה בשנאה לעולם ולכל מה שהוא גרם לי לראות ולעבור.

הצלחת להיות מעבר לזה, הצלחת להיות מיוחד. גרמת לי להרגיש מיוחדת.

וזה מה שאני כל-כך אוהבת בך. עומק כזה, רבדים שאני לא נוטה לראות באחרים כמעט ובכלל.

יש בך מיוחדות שגובלת לפעמים בשיגעון שחשבתי שקיימת רק בעצמי, והאמנתי שאף אחד לעולם לא יבין אותה.

ואתה ראית אותה. ואהבת אותה מאוד. וברגע שהרגשתי את הלב שלי פועם מזה שנים, ידעתי שאסור לי להתעלם.

כבר שלושה חודשים, ואפילו לדקה לא התחיל להימאס לי ממך. לא מהעיניים החוקרות, ולא מהידיים שמרגיעות כשהן מלטפות.

כל פעם מחדש מרגש אותי לראות אותך ולדעת שאתה הבן אדם הראשון שבאמת טוב לי בקירבתו. 

ואפילו שחיי לא התחילו באהבה, והפעם הראשונה הייתה רחוקה מאוד מלהיות כמו בסרטים.

וכשכבר האמנתי שבגלל שהתחלתי ועשיתי הכל כלכך עקום ושכבר אין תקווה שמישהו יראה אותי אחרת מכולם,

אתה זה שבא ואמר לי "אני לא מסתכל על מי היית פעם, אלא על מי את עכשיו, כאן איתי".

נתת לי צ'אנס שהאמנתי שמגיע לכל אחד, ושתמיד לא נתנו לי כשפגשו אותי בפעם הראשונה.

ובדיוק באותה נקודה, שידעתי שאיתך יש לי דף נקי ולבן, צחור, ידעתי שאתה זה שמגיעה לו פיסה מהלב שלי, ומקום בחיים שלי.