| 6/2009
מה עדיף, יאוש או עצבים?
חיפוש העבודה מייאש אותי.
ההרגשה היכתה בי דווקא אתמול כשניסיתי למצוא בגד ים. אלה שמצאו חן בעיני לא היו במידה שלי, ואלה שבמידה שלי לא מצאו חן בעיני. ולכולם היה מחיר גבוה מדי. עמדתי שם והתבאסתי קשות אל מול האנלוגיה.
אני לא יכולה לעבוד בתחום שלמדתי והתמחיתי בו, להבנה הזאת כבר הגעתי. מחקר בהייטק ודומיו הממשלתיים הוא עם ימי עבודה ארוכים מאד, וכמעט כל מי שאני מתייעצת איתו אומר שזה לא ריאלי למצוא עבודה בחלקיות משרה שם. עבודה לאמהות זה מינימום 8 שעות ליום, ויש מקומות שבגלל זה מעדיפים לא לקחת בכלל אמהות. אני בקושי מסוגלת לעבוד 8 שעות ביום ואז לתפקד עם הילדים, ככה שאני והתחום שלי נאלץ כנראה להפרד, ולא כידידים.
אוקיי, אז חשבתי עמוקות, והגעתי למסקנה שהעובדה שלימדתי סטודנטים במשך שנים, ולא רק זה אלא הובלתי במשך שנים צוות של מדריכים, תשמש לי בתור אפשרות כניסה לעולם פיתוח תוכניות לימודים. אני יודעת גם שיש לי יכולת דידקטית טובה, ויש לי נסיון בכתיבת חומר להוראה. ברור שאני לא יכולה לפתח תוכנית בעצמי, אבל אולי אני אוכל להצטרף כחלק מצוות. השתמשתי בכל הקשרים שיכולתי למצוא, והפצתי את קורות החיים שלי. למקומות שלא היו לי קשרים התקשרתי, ובמקום אחד שהמזכירה לא שיתפה איתי פעולה פשוט התייצבתי ושאלתי מי יכול לעזור לי. הצעתי להצטרף כעוזרת, כפוסטדוקית, בטוח יש ערך לדוקטורט שלי איפשהו. אז קיבלתי כמה תשובות שליליות, אבל רוב המקומות פשוט לא ענו לי. וזה כשפניתי בעזרת קשרים!
אוקיי, אז שוב חשבתי עמוקות, והחלטתי שאם העובדה שאני חכמה, טובה בתחום שלי, בעלת ידע כללי נרחב ומסתדרת עם אנשים, לא עוזרת לי למצוא עבודה, אין ברירה אלא לשקוע בייאוש. והשיטה היחידה שיש לי לא לשקוע בדיכאון מהייאוש זה להתעצבן (ולהקפיד לקחת את הכדורים הנחמדים שהרופאה רשמה לי).
אוה! בלהתעצבן אני מאד טובה. וגם יש כל כך הרבה אנשים שמוכנים לעזור לי. למשל הגן של תומר.
בגן של תומר יש צוות עם אנשים נחמדים ומלאי כוונות טובות. לא מלאי מעשים טובים, אבל כוונות טובות יש.
קחו למשל לדוגמה את יום ההולדת של תומר. הוא נקבע מראש ליום שהסייעת הקבועה בחופש. כמה שעות לפני שהמסיבה התחילה הגננת הרגישה לא טוב והלכה הביתה. היא ביקשה מהמורה של הכיתה ליד להעביר את יום ההולדת במקומה. היא לא חשבה להעביר למורה את הפרטים על המסיבה המקובלת בגן (זאת מסיבה בלי הורים, ולכל הילדים מבצעים את אותם הטקסים והמשחקים). אי לכך, המורה תקתקה במהירות מסיבה עם כמה שירים ומשחק אחד, ותומר והילדה השניה התבאסו קשות. את המתנה שהגן הבטיח לתומר קיבלנו השבוע, חודש וחצי אחרי היומולדת. זה פאזל שעשוי מתמונה שלו, שרואים שהשקיעו בו הרבה (באמת). מצד שני עשו אותו גרוע, והחתיכות לא יכולות להתחבר אחת לשניה בשום אופן. העובדה שהן יודעות שתומר מתקשה בפאזלים לא גרמה להן לבחור מתנה אחרת, ולא גרמה להן להקפיד שהפאזל יהיה ניתן להרכבה. אבל מה שבאמת עצבן אותי זה פתק הברכה האישי שהן צירפו למתנה, פתק מודפס שלא מופיע עליו אפילו שם הילד, ובמקרה שלנו כתוב בלשון נקבה (דעי לך, האחת המיוחדת, וכו'). עדיף לא לתת פתק בכלל מאשר הבושה הזאת. חומר משובח להתעצבנות מבחינתי.
עוד התעצבנות מספקת לי ההתמודדות של הצוות עם השבוע האחרון ללימודים. הן החליטו שהשבוע האחרון יעבור בנעימים לדבריהן, ושלחו פתק להורים עם הוראות. למשל יום מסיבת ממתקים, שבו צריך לשלוח לכל ילד גם חטיף מלוח וגם ממתק. האמת היא, שמהיום הזה לא התעצבנתי אלא התעצבתי לנוכח חוסר היכולת של הגננות לחשוב על משהו שיכול להיות גם כיף וגם מתאים לגן. מה שכן עצבן אותי מאד ברשימה זה יום הוובקינז ("בו נגיע עם בובת הוובקינז שלנו, נכנס לחדר המחשבים, ונשחק"). אין לנו וובקינז. לא רוצה שיהיה לנו וובקינז, ולא נראה לי סביר שהגננת תניח מראש שלכל הילדים יש וובקינז. ויש לי הרגשה מוזרה שבסוף היום הזה תגיע דרישה שכן יהיה לנו וובקינז, בטח הגננת חברה של המשווק. עדיף לא לעשות ימי כיף בכלל מאשר הבושה הזאת. יפה מצידן לתת לי עוד משהו להתעצבן עליו.
הנה התעצבנתי מזה מחדש, והדיכאון נעלם. אולי אני אוציא על זה פטנט?
| |
| כינוי:
בת: 55
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
