| 10/2009
שימור אנרגיה
איך הזמן עובר, סך הכל לא כתבתי יום יומיים, ופתאום עברו כמה חודשים. 
ודווקא בכל יום שלא כתבתי היו לי סיבות טובות (כשבהן כלולות כמובן: מצאתי משחק שווה באינטרנט, באמת דברים שווים יש בעליית הגג של האנגלים האלה, וכמובן איך אפשר לכתוב או אפילו לחשוב בחום הזה). בין השאר, גיליתי שאני לא יכולה לכתוב בחופשות של הילדים, כי איך שאני ניגשת למחשב שניהם נעמדים מאחורי הגב שלי ומסתכלים בעניין על כל מה שאני עושה (זה ממש לפי עיקרון הרצף, רק באיחור של כמה שנים, וביוזמה הלא ברוכה שלהם). אה, וגם עבדתי כמה ימים מהבית בעבודת פרילנס קטנה, ותודו שזאת סיבה ממש טובה לא לכתוב. ובנסיעה הממש מוצלחת לנורבגיה ברור שלא כתבתי (אם כי יש לי מה לכתוב על הנסיעה הזאת).
אבל הסיבה העיקרית שאני לא כותבת היא שמסתבר שילדתי שני שואבי אנרגיה קטנים. אני מבלה את כל הבוקר בלנסות לצבור אנרגיות לקראת השניים האלה שיחזרו אחרי הצהריים. למשל, לשבת עם יואבי לעשות שיעורי בית בתנך מצריך סבלנות שלא תאומן. הוא לא מסוגל להתרכז בקריאה, ומבקש שאני אקריא. אני מקריאה פסוק ושואלת אם הוא מבין מה זה אומר, "מה מי אומר?" הוא מסתכל עלי בהפתעה. אוקיי, מנסים שוב. אני מקריאה שוב, ואנחנו מצליחים לעבור שלושה פסוקים. עוברים לשאלות של המורה, על מה מסופר בקטע, יואבי בשלב הזה מתעצבן על זה שהשאלה מפגרת ועונה משהו כמו "שההוא דיבר איתם". בשלב הזה אני מודיעה לו שאני לא מוכנה לעזור לו אם הוא לא עושה את החלק שלו. יואבי מתחיל לבכות. אני טוענת שהוא לא מפוקס ושככה אי אפשר לעבוד. יואבי מתרגז ומתחיל לצעוק עלי שהוא מפוקס, אבל שהוא לא מסוגל להתרכז, ואם אני גם אכתוב את התשובות זה יהיה הרבה יותר פשוט. אין בעיה, אני גם אכתוב את התשובות, העיקר שתענה. ועכשיו, שוב צריך להקריא את הכל מחדש, ויואבי מצליח להתפקס פתאום ולענות על כל השאלות תוך כמה דקות. עד למשבר הבא, שבו יואבי מתעקש שיש 13 שבטים, הוא ספר והוא לא מוכן לוותר. הוא מתעצבן מאד, ואי אפשר להמשיך, עד שאני מציעה שנכתוב "כל השבטים" ולא את המספר שלהם, ובזאת נגמרת המשימה. עברו 20 דקות, שום דבר דרסטי לא קרה, אבל אני מותשת לגמרי.
וזה עוד לפני שאני מגיעה לתומר. כי יואבי מעייף, אבל אני יודעת איך לתפעל אותו פחות או יותר. תומר, לעומת זאת, הוא מתבגר זועף ומעוצבן. בן 16 טיפוסי, חוץ מזה שהוא בן 6. יש רק כמה דברים שהוא שונא: לטייל, ללכת לחברים שלנו (גם כשהילדים שלהם הם חברים שלו), לצאת לשחק בפארק, לחזור הביתה מהפארק, ללכת למסעדה, לעשות דברים שמבקשים ממנו, וללכת לחוג ג'ודו שהוא ביקש שנרשום אותו אליו. תומר גם מאמין שמאד חשוב שנדע כמה הוא לא אוהב לעשות את הדברים האלה, ולכן הוא מסביר לנו בפרטי פרטים מה הוא חושב עליהם, וכמה אנחנו מעצבנים בעיניו כשאנחנו מכריחים אותו לעשות את הדברים האלה במקום את מה שהוא אוהב באמת, כלומר לשחק במחשב. האמת שלא תמיד יש לו כח להסביר לנו, ואז הוא נעמד עם מבט זועם ונוהם לעברנו. כמו מתבגר טיפוסי, הוא חושב שהוא יודע לעשות את הכל יותר טוב מאיתנו, אבל שזאת אחריות שלנו לעשות את הכל בשבילו. רק כשאנחנו מתעצבנים עליו, פתאום אנחנו נזכרים שמדובר בילד קטן, שאחרי כמה נזיפות נשבר ומתחיל לבכות, ורק רוצה חיבוק.
זה חמוד אבל גם מכמיר לב לראות איך תומר כמעט מבין מה שקורה מסביבו, אבל בסופו של דבר לא. כמו למשל ההתלהבות שלו מ"מסיבת יום כיפור" שהוא סיפר לכולם עליה (כולל מישהי דתיה, למבוכתי הרבה), שבה פשוט פגשנו קבוצה של הורים (שרובם צמו בכלל) של ילדים מהכיתה שישבו עם כיסאות פלסטיק ברחוב בזמן שהילדים נסעו הלוך וחזור באופניים. כל הורה הביא חטיף קטן לילדים לאכול, ובסופו של דבר, כל הילדים התחלקו בחטיפים. מבחינת תומר- אם זאת לא מסיבה אז מה כן?
או המקרה שבו ניסינו להשתמש בשיטה של "תלושי הטבות בבית" בתור תגמול להתנהגות טובה, אבל כשביקשתי את התלוש, תמורת הטבה שהוא ביקש, תומר התחיל לבכות (זה תמיד כל כך עצוב לראות אותו, הוא בוכה כמו ילד קלאסי, העיניים מתמלאות דמעות, והפרצוף שלו הופך יותר ויותר עצוב, עד שהוא לא יכול להכיל את זה יותר, ומתחיל להתייפח). "בשביל מה את צריכה את התלוש? זה תלוש של ילדים! הורים לא צריכים תלושים! אל תקחי לי את התלוש שלי!". לא לקחתי. (כל השיטה של התלושים לא הצליחה בסוף, אז לא נורא).
חמודים, אבל מתישים ומעצבנים, כאלה הילדים שלי. ולי בקושי נשארת אנרגיה לכתוב.
אז עכשיו אני אוספת אנרגיה, וכדי לשמר אותה מתוכנן לי סוף שבוע ללא ילדים בעיר הגדולה ניו-יורק אשר באמריקה. אני אסע לי לאחי לסוף שבוע ארוך, ואני אקפיד לא להכין שיעורי בית עם אף אחד, ולא להתווכח עם אף אחד לגבי יציאה לפארק. ואם יש לכם המלצות מה לעשות במנהטן (כשזה כמובן לא הפעם הראשונה שלי שם) אני אשמח מאד לשמוע.
| |
| כינוי:
בת: 55
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
