| 11/2009
שלושה ימים בלי ילד
כשסיפרתי לאנשים שאני נוסעת לסוף שבוע ארוך לניו-יורק אנשים הגיבו ממש בזעזוע. לא ציפיתי לתגובות חריפות כאלה, ולא הבנתי אותן, לא אז ולא היום. הטענה העיקרית היא שאי אפשר להספיק שום דבר בשלושה ימים, ושהג'ט לג יהרוס לי הכל.
אז קודם כל הג'ט לג. בשלושה ימים אין ג'ט לג, זה היופי של הסיפור. מרגישים בניו-יורק כאילו הולכים לישון ממש מאוחר, שזה לא בעיה גדולה בשבילי כל עוד נותנים לי לישון עד הצהריים אחר כך (שבמקרה זה בדיוק הבוקר בניו-יורק). וכשחוזרים לארץ הגוף עדיין לא התרגל לשעות חו"ל, וישנים מעולה. בקיצור, כל עוד לוקחים טיסות לילה, ומתכננים את שעות השינה היטב, אז ג'ט לג ממש לא בעיה.
עכשיו לעניין ההספק:
מוזיאון ליום זה לא יותר מדי מבחינתי, ולכן הספקתי ללכת למוזיאון העיצוב לראות את התערוכה של הסיכות של אולברייט (פלוס הדרכה מעולה בשאר התערוכות של המוזיאון). הלכתי למטרופוליטן לראות את התערוכה של ורמיר, ואת תערוכת הצילום המקסימה של רוברט פרנק. וכמובן, למקום האהוב עלי, התערוכה הקבועה של מומה, בעיקר החלק של העיצוב והקומה של האימפרסיוניסטים. תענוג צרוף.
אוכל הוא מההנאות הגדולות של החיים שלי, ולכן הקפדתי לא להזניח אותו. כשנוסעים לשלושה ימים, אפשר להוציא המון על אוכל כל יום, בלי להרגיש יותר מדי אשמים (מה עוד שהזמנתי את אחי למסעדה מפוארת לכבוד היומולדת שלו שכבר היתה, ולכן אחי הזמין אותי למסעדה מפוארת אחרת לכבוד היומולדת שלי, שעוד יהיה). המאפיה של בושון היא מקום נהדר עם נוף יפהפה לקולומבוס סירקל. גותהם בר הוא מקום טרנדי, עם אוכל שעד עכשיו רק ראיתי בתוכניות בישול. חצי מהרטבים מוגשים בתור קצף, וחלק לא קטן מהאוכל עבר דהקונסטרוקציה. כל מנה היתה נושא למחקר, ואחי גיסתי ואני הקפדנו להזמין מנות שונות, ולחקור אותן לעומק. היה כיף רציני. אבל המסעדה הכי מיוחדת היתה בוליי, ולה בהחלט מגיעה פסקה משלה.
בוליי היא מסעדה צרפתית עם נגיעות עולמיות, ולכן היא מעוצבת כמו שאמריקאים מצפים שתיראה מסעדה צרפתית, משהו כמו חדר מארמון וורסאי, או איך שחנות של בודי שופ היתה נראית אם מיכל נגרין היתה מעצבת אותה. נכנסים דרך חדרון קטנטן שקירותיו מכוסים במדפים קטנטנים שמלאים בתפוחים. אחר כך מחכים בחדר הסחלבים עד שהמלצרית/דוגמנית תוביל לשולחן. כשהתיישבנו ניגש מיד מלצר לשולחן לשאול מה נרצה לשתות, וכשענינו מי ברז הוא ספק כפיים בהתלהבות וענה ברטט beautiful!. משם והלאה הוא הקפיד לשבח אותנו על כל מה שאמרנו, כולל כשגיסתי ביקשה כרית לכסא. לקחנו תפריט טעימות, ותאלצו לקרוא על כולו: קציפת כרובית על מי עגבניות (מי ידע שלכרובית ברוטב עגבניות יכול להיות טעם כזה), סשימי טונה ברוטב מיסו שהיה יפה כמו שהיה טעים, דג קוד באבקת בצל שחור שהיה מעניין אבל לא טעים כמו הסרטן על פלאן פורצ'יני ברוטב כמהין שגיסתי לקחה, גרניטה פירות יער על ענבי קונקורד ברוטב אגסים ריענן את פקעיות הטעם שלנו, כדי שנוכל להנות מהקינוח- סופלה שוקולד עם גלידות וניל מייפל ושוקולד, ומגש ממתקים שונים שכבר לא יכולתי אפילו להסתכל עליהם (אבל צילמתי בהתלהבות, צילומים שאף אחד מהם לא הצליח לצערי). והשירותים, או השירותים, מקדש הצרכים עם קירות ועמודים מכוסי קטיפה אדומה מוקפים בספות עגולות רכות, וילונות זהב מאחור, והאש הבוערת נרות בריח וניל פצ'ולי משתקפת בנברשות הצבעוניות התלויות מהתקרה. האמת, לא נעים לחלל את המקום עם הצרכים הסתמיים שלי. וכל זה ב-45$ בלבד, כולל הפתעה כשעוזבים - עוגת לימון עצומה לכל אחד, שיהיה מה לאכול למחרת. שווה רק בשביל החוויה.
ואם נחזור לבילויים, אז היה שופינג סמלי, אבל בעיקר הסתובבתי בחנויות יוקרה ונהניתי מהעיצוב. הספקתי גם ללכת למיוזיקל אווניו קיו, שחשבתי שירד, אבל בסוף הוא עבר פשוט לאוף ברודווי (למי שלא מכיר, מדובר במקביל לרחוב סומסום למבוגרים, אבל שם מתמודדים עם נושאים קצת יותר מעניינים, כמו למשל למה שתי מפלצות גרות ביחד באותו חדר כבר כמה שנים). והכי מוזר, הלכנו למועדון פינגפונג. כן, מסתבר שהדבר הכי חם עכשיו בעיר הגדולה זה לשחק פינגפונג בבגדי מעצבים. זה נראה כמו המרתף של המתנס, שמישהו שם בקצה שלו בר מעוצב. מכיוון שפינג פונג זה לא המשחק האהוב עלי, והוא גם לא משחק שמתאים לקבוצת אנשים, מתתי משעמום, עד ששמתי לב שמי שמשחקת בשולחן לידנו זאת סוזן סרנדון, ככה שלפחות הצלחתי להשיג הצצה בכוכבים.
לא יאומן, אבל עם כל זה הספקתי גם לטייל ברגל ולראות שלכת בסנטרל פארק, ופסלי רחוב מקסימים בבטרי פארק. והכי הכי כיף, הספקתי לבלות הרבה זמן עם אחי וגיסתי המקסימים, שהתגעגעתי אליהם כל כך.
ושלא תקנאו יותר מדי, הספקתי גם להתבלבל ברציפים ברכבת התחתית, ואחר כך כשמצאתי את הרציף הנכון הצלחתי לעמוד ברכבת בצפיפות כל כך גדולה שלא צריך להחזיק יותר בעמוד, ולגלות שגם ברכבת התחתית יכול לקחת יותר משעה להגיע ממקום למקום בניו יורק, וגם הספקתי לחטוף וירוס בטן כזה שגרם לי לחקור את היצע השירותים הציבוריים באזור טרייבקה. אבל חוץ מזה היה מושלם. ממש מושלם.
| |
| כינוי:
בת: 54
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
