"קדימה, צריך למהר, את הולכת למלחמה".
אמא שלי אמרה לי את זה. בחלום אני מתכוונת. חלמתי על זה.
בוקר אחד שבו אני קמה, מתרגשת, והמשפט המוזר הזה מהדהד לי בראש.
אני ממהרת לארון הבגדים, מה אלבש? יש מלחמה. ואז מן הרגשה של רצון טוב להיות שם.
במלחמה הזאת, להלחם בה, בלי קשר למי שאני ומה שאני. רק להילחם בה, לעזור.
זו אפילו לא הייתה הרגשה של פחד, רק רצון, אופטימיות. אולי אפילו שמחה קטנה.
פאק, זו מלחמה. למה שאשמח להילחם בה?
כשקמתי, עד עכשיו, יש לי את ההרשה הזאת. אני כבר מחכה לצבא.
כן, אמרו לי שבצבא אוכלים חרא, לא משנה אם אתה ג'ובניק, או קרבי. אבל משום מה, לא אכפת לי.
לא כרגע לפחות. אני רק יודעת שההרגשה של להקריב את עצמך, לא למען המדינה, אלא למען האנשים המסוימים שאתה אוהב,
זה בטח הרגשה כל כך טובה. ואולי אני טועה, מאיפה אני אמורה לדעת? אני עוד לא בת 15. אבל זה מה שהרגשתי.
בכל מיקרה, אני די בטוחה שיש עוד אנשים, בגילי, שכרגע מרגישים כמוני.
אני רק רוצה לדעת שאני לא היחידה שחושבת ככה, או מרגישה ככה, או חולמת חלומות כאלה
אני באמת ובתמים, מחכה כבר להגיע לשם, ולהיות ביחידה מובחרת. משהו עם שם, כבוד.
לדעת אני חלק ממשהו גדול. אני לא בטוחה, אבל אולי זה מתחיל להיות בגדר "מטרה".
לפחות דבר חיובי, צבא זה לא רק לבנים.
טיפות, עוד אחת למטה.
הכל כבר רטוב, הכל נשטף.
מתחיל להחשיך, ואצלי,
הכל בהיר יותר,
טהור יותר.
אמרו לי שאלוהים בוכה עלינו,
ומנסה לשטוף ממה שברא את כל החטאים.
אבל אם הוא בוכה, אם הוא עצוב.
למה אני כל כך מאושרת?
כל משב רוח,
כמו חיבוק של העולם.
עוטף אותי מסביב, מגן עלי.
ואז אני יודעת שעוד יש דברים טובים,
שלא הכל נגוע.
חיוך עולה, הנה השעה שלי.
מאושרת.
גשם.
רק לפתוח את החלון, להריח את האוויר אחרי הגשם.
להרגיש את הקור שחודר לעצמות.
להתסכל על השמיים הכהים.
זו כל מה שאני צריכה, זה הדבר הכי יפה בעולם.
קצר, אבל הייתי חייבת לכתוב.
שיהיה שבוע מצוין 
שיר.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
