כינוי:
בת: 31 MSN:
מצב רוח כרגע: 
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
אפריל 2009
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | 1 | 2 | 3 | 4 | | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | | 26 | 27 | 28 | 29 | 30 | | |
הבלוג חבר בטבעות: הוסף מסר | 4/2009
יום השואה. קצת שונה בשבילי.
אני לא יודעת כלכך איך להנציח בכתב את היום הזה.
אני אולי לא מאלה שלוקחים את יום השואה עמוק ללב שלהם, וכל דקה בו, חושבים על אלה שנרצחו,
ובכל מקום כותבים "יהי זכרם ברוך" כדי להרגיש חלק מהאבל. ולא שיש לי בעיה עם זה. באמת שלא.
זו גם דרך להתמודד עם הצער של היום הזה, שלרוב האנשים בארץ אמור להיות יום קשה במיוחד.
פשוט אני פחות מתחברת לצד הזה. ואני מודה, שחוץ מהצפירה פעמיים ביום, והתגובות של כולם לגבי דברים שקרו אז,
לפני 60 ומשהו שנה. זה יום די רגיל עבורי.
כניראה בגלל שאני מטבעי בן אדם שלא לוקח כמעט כלום ברצינות. לא לימודים, לא התנהלות אישית. לא כלום.
בואו נגיד שאם הייתי יכולה, הייתי מתקיימת 24\7 מנסטי, טלוויזיה ומחשב. וגם חברים פה ושם כמובן. כי אי אפשר להיות לבד לגמרי.
אני אישית חושבת שהרעיון של לסגור את החנויות, ואת הכל, כדי שאנשים יוכלו לשבת בבית ולהתאבל. הוא קצת.. איך לומר.
טיפשי? תיראו, אחרי הכל. כן זה יום עצוב. מאוד עצוב אפילו. אבל אני לא חושבת שלסגור את החנויות ואת המרכזי קניות זה מה שיעזור לאנשים לזכור יותר טוב. או שזה מה שיכבד את אלה שהיו בשואה.
יש דרכים אחרות לגרום לאנשים להיות באבל. ובכל מיקרה זה תמיד תהיה בחירה אישית של כל אחד.
אני בחרתי להתאבל בצורה פחות קיצונית, ויותר לחשוב על זה מאשר לעשות משהו בנוגע לזה.
בערך כמו שאני לא הולכת לכל הכנסים של גלעד שליט, או העצרות (אם ככה כותבים את זה), לחיילים חטופים.
אני חושבת על זה. זה מספיק כבוד. לא? 
כניראה שבמשך השנים, למדתי שכדי באמת להיכנס מכל הלב לאווירה של אירוע מסוים, אני צריכה לראות את זה בעיניים,
לדעת בדיוק מה היה שם, איך. זה למה סרטי שואה כל כך מרגשים אותי. ולמה בדיחות שואה, בדרך כלל מצחיקות אותי.
אתמול לראשונה בחיי, ראיתי "הפסנתרן". שהוא, סרט מעולה. ואני חייבת לומר, שאפילו שלא הזדעזעתי, או בכיתי, או משהו בסגנון. היו קטעים שגרמו לי לחשוב לרגע, ולהרגיש אפילו אם רק לחצי שניה, מן פחד או צמרמורת על כל מה שקרה שם.
אה כן, ורשימת שינדלר. זה סרט. ארררווווךך. ארוך מידי. ראיתי אולי רבע שעה ממנו. כי הוא והפסנתרן שודרו באותו זמן.
אבל גם אחרי ש"הפסנתרן" נגמר. רשימת שינלדר עוד בקושי הגיע לחצי. אני בספק אם איפעם אצליח לראות אותו עד הסוף.
גם ככה לא הבנתי מה הולך שם.
אבל חייבים להודות, שאחד הדברים שהכי מלחיצים, כמה שניות לפני שזה קורה. זה הצפירה.
אני בתור ילדה תמיד פחדתי פחד מוות, לא ממש ברור לי למה. אבל בעצם, כל הילדים מפחדים מהצפירה. למה?
אם חושבים על זה, לי אישית הייתי סיבה טובה. כי עד שהגעתי לחטיבה,
העמוד של הצופר היה לצערי בניין ליד מבנה בית הספר היסודי שלי, כך שההרגשה הייתה כאילו מקל של רעש תקוע לך בתוך המוח, וכל מה שאתה יכול לחשוב עליו באותו רגע, זה כמה אתה מת שהצפצוף הנוראי הזה ייגמר.
אני עד היום תוהה איך ברעש הזה הצלחתי בין לבין להכניס לעצמי לראש כמה מחשבות על השואה. על הנרצחים, על הניצולים.
או אפילו על המשפחה שלי.
וגם כשאני יודעת שזה רגע שאמורים להיות עצובים בו, ולהיות רציניים. קשה להיות אדישים למבט הסובל של הילדים בכיתה.
זה תמיד שעשע אותי. והעציב אותי בו זמנית.
אני ממש בספק אם יפרסמו את הפוסט הזה כחלק מ הנושא החם. בכל זאת, במקום לכותב על יום השואה,
כתבתי על למה אני לא כותבת על יום השואה. אבל, אני מניחה שאפשר להסתכל על זה בכל מיני צדדים.
אני כאן. סיימתי. גם ככה לא היה לי הרבה מה לומר. אם לא הייתי מנסה להרחיב בכח סביר להניח שהיו פה אולי 10 שורות.
שיהיה לכולם המשך שבוע טוב. ו.. כן. טוב, יום השואה. לזכור ולא לשכוח.
שירצ.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
