מה שתגידו.
|
כינוי:
בת: 31 MSN:
מצב רוח כרגע: 
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
פברואר 2010
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | | 28 | | | | | | |
הבלוג חבר בטבעות: הוסף מסר | 2/2010
דילמות בוקר של נערה מתבגרת.
שמעו, אני יודעת שאני צריכה להגיד תודה שאני עוד צעירה,
ולומדת בתיכון [כי זאת התקופה הכי טובה], ובלי דאגות, ובריאה,
וברוך השם הכל בסדר אצלי, ושכשאגיע לצבא אני אתחנן לחזור להיות
אותה ילדה תמימה בת 15.
אבל בשיא הכנות, לא אכפת לי מה יהיה בעתיד, לא אכפת לי שאני צעירה,
ופאק יו. בטח שיש לי דאגות. יש לי דאגות יותר ממה שהיו לי אי פעם,
למזלי אני אומרת שלא דאגות מהסוג המדאיג מידי אבל בטח שגם לי יש אישיוז
ואני צריכה להתמודד עם לא מעט דברים במיוחד כשאני, איך שתמיד הייתי עצלנית מטבעי
וחסרת כל רצון להשקיע במשו חוץ מהדברים שאני באמת אוהבת,
[שכרגע, גם הדבר שאני הכי אוהבת ואהבתי מאז ומתמיד מהווה לי בעיה לא קטנה בחיים].
ומה זה באמת משנה כמה אני אתחנן בעוד 3 שנים שאגיע לצבא?
אני מתחננת עכשיו לקצת חופש.
תראו אותי, כבר 9 בבוקר. לפני שעה ההורים יצאו מהבית, ולפני רבע שעה כבר הייתי אמורה להיות
בבצפר, בתחילת השיעור השני, בתור חדר קטן ולקרוא שיעורי בית.
ובעוד 20 דקות אם ארצה להגיע לשיעור השלישי, אני אצטרך לעזור לא מעט כח כדי לקום עכשיו
מהמחשב ולצאת מהבית.
...אף פעם לא הייתי כזאת שמבריזה בלי שההורים שלי ידעו על זה.
אני יודעת לשקר [תאטרוניסטית בנשמה], אבל רגשות האשמה שאוכלים אותי אחרי זה
גורמים לי פשוט להגיד את האמת, לגבי כל דבר כמעט.
איך אומרים, תמיד יש פעם ראשונה..?
ניראה 
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
