צייד האש והמכשפה מיפו

1

סיפורי כשפים אף פעם לא יתחילו במילים כמו: היה היה, שאלו מילים מטופשות להתחיל איתן מעשיות אמיתיות, אתם יודעים.

סיפורי כשפים צריך לפתוח בשם של מישהו, בגלל שכשפים תמיד מעורבבים עם שמות, ומי שרוצה להתעסק בכשפים ובלי שמות - ורק עם רגליים של צפרדע וכבד של עורב - שלא יתפלא שלא יוצא לו מזה שום דבר.

לכן, אפילו שזה ייראה לכם משונה, סיפור הכשפים הזה מתחיל בבתיה שהוא שם של אישה שיש לה את כל מה שיש לנשים אחרות, ותיק שחור שבתוכו יש את כל מה שיש בתיקים של נשים - וכשפים.

אולי מיליון כשפים. אולי יותר.

יש לה פסלון שהוא נגד שדים ושומר מעין רעה, וגליל שכתובים עליו שמות של מלאכים, ושרוך אדום שעושה לה הצלחה בחיים ומגרש רוחות רעות - וככה כל התיק.

את הכשפים היא גוררת לכל מקום שהיא הולכת, והיא הולכת אל אסטרולוגים שלוקחים המון כסף בשביל למצוא לה בכוכבים את מה שהיא רוצה לשמוע.

והיא רוצה לשמוע שהמאהבת של המאהב שלה – תמות.

היא גם הולכת לאיש אחד שקוראים לו בולמן שעושה לה 'הילינג'. זה להיט גדול. בולמן אומר שהוא עובד עם האנרגיות שלה והוא קצת יותר יקרן מהאסטרולוגים, מה שמוכיח שאנרגיות זה לא צחוק.

קוראת בקפה גם גילתה שיש לה גבר שהיא חולמת עליו, ורואים כסף ונסיעה בים. הקפה התעקש שהיו לבתיה שתי הפלות שהיא עשתה אותן בשירותים והורידה במים. ככה אמרה האישה מהקפה.

בתיה מפרנסת חמישה אסטרולוגים, שתי קוראות בקפה, קורא ידיים אחד, בולמן אחד ופותח בקלפים אחד.

בקלפים היא מאמינה אמונה עגולה ומטורפת ואומרת שהם אף פעם לא משקרים. את זה היא למדה ממני. שמי יוסף גורדון ואני פותח בקלפים.

2

את העניין הזה עם הקלפים קיבלתי מאימא שלי שהייתה מכשפה גדולה ביפו - אפילו שהיא עצמה אהבה יותר לפתוח לאנשים בקפה - ושגרה עכשיו במקום אחד שמלא בזקנים וכולם מסתכלים על הים.

פעם, פעם, פעם  - פתחתי לאנשים בקלפים, הכנתי מפות אסטרולוגיות והסתכלתי בכדורי בדולח או בכפות ידיים. עד שיום אחד, בשעה שכוכב ששמו אוראנוס התחיל לסגת בשמים, קפץ פתאום כדור הבדולח שעל השולחן שלי והסתחרר על משטח העץ עד שנבלם במאפרה.

כשפים מתחילים כשהשמש שוקעת. אתם יודעים.

היה ערב ואני הסתכלתי מהחלון על כיכר העירייה. עישנתי סיגריות וחשבתי על ההולנדי ההוא. ואז הופיעו מתוך החלל ארבעה עורבים שריחפו וטסו במרווחים שווים וממש התפוצצו מתוך איזו נקודה ובאו.

ארבעה עורבים, כיכר סתמית ומזרקת מים אזובית. העופות הגדולים רצו לומר משהו לאנשים שטיילו למטה, אבל אף אחד לא הרים את הראש ולא שום כלום.

ואז חשבתי לעצמי שאלה שכן ראו, כבר לא צריכים עורבים. אם אתם מבינים.

נעשיתי עצוב וחשבתי על אלוהים כמו שההולנדי ראה אותו, שהוא תמיד בכל מקום ובכל דבר ושהכול זה אלוהים: הכיכר היא אלוהים והספסלים אלוהים, והאנשים והעורבים והחרא שלהם. הכול אלוהים.

בטח שהאנשים שלי שנאו אותו, את ההולנדי. אצל האנשים שלי, אלוהים וחרא לא הולכים שלובי זרוע. האנשים שלי מחרימים את מי שמדבר מילים כאלה.

אחר כך חשבתי שאם הכול אלוהים, אז גם אני קצת אלוהים. ונזכרתי איך שפעם נהגתי בפורד האוטומטית של בלהה.

היה לילה ובמכונית ישבו בלהה, אלי ויובל. ואני שיקרתי ואמרתי שיש לי רישיון. הייתי בן שבע עשרה וזו הייתה הפעם הראשונה שנגעתי בהגה. נסענו בשדרות רוקח, איפה שהיום העמידו גשר.

היה חשוך, ירד גשם והיינו שתויים.

פתאום ירד עליי פחד נורא ודרכתי בפראות על דוושת הדלק, ויובל צרח שאנחנו על מאה שלושים ואז ידעתי שאני שניים.

זה לא שחשבתי או שדמיינתי שאני כזה. פשוט ראיתי איך מישהו קופץ מתוך החושך וניכנס לו אל תוך מה שעד אז קראתי לו 'אני'. והוא התחיל להזרים אליי מחשבות, והוא לא היה מישהו אחר מפני שגם הוא היה יוסף גורדון, אבל בדרך שונה.

יוסף הראשון המשיך ללחוץ על דוושת הדלק, ויוסף השני דרך על מתג החלפת האורות, ואז ראינו שאנחנו טסים אל תוך חביות גדולות שחסמו את הכביש וכשכולנו ייללנו, יוסף השני משך את ההגה והמכונית ברחה מהמוות במרחק של גפרור.

כשיצאתי להקיא, ידעתי שהלך. נתתי לו את השם פונגו והתחננתי שיחזור. הבטחתי לו שאם רק ירצה ניסע שוב, שתויים, במכוניות דוהרות והוא שוב יוכל להציל את החיים שלי, אבל פונגו התנדף.

לא סיפרתי כלום לאף אחד. לאנשים יש שמות עבור דברים כאלה.

"מאימתי אדוני אומר שנדמה לילד שהוא שניים ?" ישאל השמן בחלוק הלבן. "צריך לתת לילד מכות חשמל בראש שלו."

אתם מבינים ? הכי טוב זה לשתוק.

ככה עמדתי ועישנתי והסתכלתי בעורבים, כשפתאום ראיתי איך פונגו חוזר ונכנס לתוכי, וכדור הבדולח קפץ והסתחרר על משטח העץ עד שנבלם במאפרה.

3

טוב. אז זה לא שתיכף התנפלתי והתנשקתי איתו, מפני שכעסתי בגלל השנים הארוכות של הבדידות. ורק זרקתי לו הלו כלומי. אבל אני ממש לא חושב שפונגו הוא מהטיפוסים שמתרשמים מדברים כאלה. השארתי את כדור הבדולח מול המאפרה מפני שפונגו אמר ש - "צריך לתת לו להתקרר."

ירדנו אל הקטנוע ונסענו הביתה.

התחיל לרדת גשם והכביש נעשה בוצי ומעצבן.

כשטיפסנו על הגשר לא התאפקתי והזכרתי לו שכבר נפגשנו כאן, אבל הוא רק המהם על אנשים שמרחמים על עצמם ודברים כאלה.

בקצה הגשר פינה גורר את שבריה של מכונית 'אופל' כחולה, ושוטרים במעילים צהובים התעסקו במדידות ובהכוונת התנועה.

שכבתי לישון עם ההולנדי שאמר ששום דבר הוא לא רע ולא טוב, ומה שבאמת קובע - זו רק מידת ההשפעה שיש לדברים על נפשנו.

פונגו חלק עליו ואמר שהוא סתם מזבל בשכל מפני שכל דבר הוא או רע או טוב או קצת מזה וקצת מההוא. בדיוק אז נרדמתי.

בבוקר, כשעברתי בשירותים, שאלתי את פונגו איך נגמר. אבל הוא לא רצה לדבר על זה ורק רטן שאם אני רוצה לדעת מה הולך, אז שלא אירדם לי בעיצומן של אי הבנות.

בדיוק ככה אמר, "אי הבנות."

היה לו פרצוף של מישהו עם פנס בעין, אבל אני סתמתי את הפה שלי. ברנש קשוח ההולנדי ההוא.

4

בחוץ היה קר וגשום וכשרוכבים על קטנוע חוטפים כמות משולשת של מים ובוץ. בגשר לא נשארו סימנים מהתאונה, אולי רק כמה רסיסים שקופים וכתומים. במשרד הפעלתי את התנור והסתכלתי ביומן. בעשר נקבעה פגישה לנורית ובשלוש לבתיה.

החזרתי את כדור הבדולח לאן שצריך, עשיתי קצת טלפונים ואז הגיעה נורית. רציתי לקחת ממנה את המעיל אבל היא אמרה שטוב לה ככה והתיישבה בכורסה.

חשבתי שזה רעיון טוב לקרוא לה בכף היד והתפלאתי כשמשכה אותה ממני. רצתה שאפתח לה בקלפים. שיהיה.

את הקלפים קיבלתי מאימא שלי שהייתה מכשפה גדולה ביפו ולימדה אותי איך פותחים לאנשים את העתיד שלהם.

אז ככה. לפני הכול צריכים לטרוף את הקלפים ברגש ועם כל הלב בשביל להוציא מהם את "הרוח של הבן אדם מה בא קודם", אומרת אימא שלי ומתכוונת ללקוח שקדם לזה שיושב לפניה.

אחר כך שולפים מהחפיסה את אחד הקלפים ומניחים אותו במרכז השולחן. "זה מה הנשמה של הקליינט שלך, קרידו," אומרת אימא.

ואז נותנים לקליינט לטרוף גם הוא, חותכים לשלוש חפיסות קטנות, טורפים שוב ופורסים על השולחן עשרה קלפים "ממה שבא ליד".

לכל קלף בחפיסת הטארוט - ככה קוראים לקלפים האלה - "יש מה השם שלו, ומה הסיפור שלו וגם מה איפה הוא לצאת בשולחן", מסבירה אימא שלי. וזה בא להגיד שלקלפים יש משמעות, אבל גם למיקום שלהם בפריסה צריכים לתת כבוד.

אז אם, נגיד, יוצא לכם קלף שהשם שלו הוא עשר חרבות, אז מה שיש לכם ביד זה אסון גדול ונורא "ויותר טוב שלא נדע מדברים כאלה", נבהלת אימא ומשליכה את הקלף על השולחן כאילו שהוא מלכלך לה את הידיים.

אבל קודם היא מסתכלת לאן בדיוק הוא נפל, מפני שאם הוא התמקם מימין לקלף הראשון, זה אומר שהרע מכל כבר עבר וחלף. רק שאם הוא נופל משמאל או מלמעלה, אז "יותר טוב שלא נדע מדברים כאלה". וזה פחות או יותר מה שאתם צריכים לדעת על הקלפים.

אז עכשיו נורית ישבה נוטפת גשם וטרפנו קלפים. נורית היא רופאת ילדים ולקוחה קבועה שנראית בסדר גמור וגם נשמעת בסדר גמור, רק שהיא חולה במחלת הסיר והמכסה.

"ככה זה קרידו," אומרת אימא שלי. "כל סיר, מה צריך המכסה שלו", ובכך היא רומזת שגם אני נגוע במחלה הזו בגלל שאני לא מתחתן ולא מביא לה מכשפים קטנים שתוכל ללמד אותם לקרוא בקפה ולפתוח קלפים.

הרבה מהפרנסה שלי באה מסירים שמחפשים את המכסים שלהם, או ממכסים שאיבדו סירים, או מכאלה שכבר מצאו אבל אז התברר שאולי זה המכסה הנכון רק שהסיר גדול מדי, או קטן מדי, או חכם מדי, או טיפש מדי - או השד יודע מה מדי. ככה זה.

פרסנו קלפים והקלף שנפל מימין – "אז יותר טוב שלא נדע מדברים כאלה". והקלף שקפץ בתחתית הוא קלף שהמספר שלו שלוש עשרה, ההוא שהצרפתים קוראים לו הקוצר, אפילו שכולם יודעים שזה קלף המוות.

והקלף שיצא משמאל מצוירים עליו קברים ורואים איך שגוויות זוחלות מתוכם, וככה גם השם שלו: יום הדין.

ואימא שלי אומרת, "שהקלף מה נופל בימינה זה מה היה, והקלף מה קופץ בלמטה זה מה יש, והקלף מה יוצא בשמאלה זה מה יבוא." זה מה שזה.

ומה שאני רוצה להגיד לכם הוא שבמקרים מחורבנים שכאלה מותר לומר לקליינט שאולי זה לא היום שלו, או שאולי זה לא היום שלכם, או שאולי זה לא היום של הקלפים או מה שמתחשק לכם, ולבקש ממנו שילך לשלום ויבוא ביום אחר.

"זה לא היום שלי," אמרתי. "בטח בגלל הגשם. תבואי ביום אחר."

"לא," אמרה והצליבה איתי מבטים וראיתי איך משהו ממש מוזר פורץ מתוך העיניים שלה, כאילו איזה אור חזק שהבן אדם אף פעם לא מחכה לו במשרד חשוך כמו שלי.

למה לא למדתי נגרות ? חשבתי. גם ההולנדי היה נגר או ירקן משהו כזה.

"תמיד יורד גשם," אמרה. "זאת לא סיבה לברוח מהקלפים."

"נורית," אמרתי. "אלה לא הקלפים שלך, אלה קלפים של אישה אחרת."

"איזו אישה ?"

"הם קלפים גרועים," אמרתי. "לא מהעולם הזה."

"תגיד לי מה הם אומרים."

"אני צריך לחשוב," אמרתי.

"עד כדי כך. מה ?" צחקה, ושוב ראיתי את האור ההוא.

"עד כדי כך."

"טוב. אז בוא ואומר לך מה נעשה. אתה תשב ותסתכל על הקלפים עד שיכאבו לך העיניים וכשהמחוג יהיה על שתיים, תעשה לי טלפון ותספר מה אמרו."

"זה יפה מאוד מצידך," אמרתי.

היא שוב צחקה, רשמה לי המחאה והייתי מוכן להישבע שהיא נזהרת לא לגעת בי.

כשהלכה, הסתכלתי על הכורסה שמתוכה קמה. היה בה משהו משונה בכורסה, לא שידעתי מה, אבל המשכתי להסתכל.

יוסף גורדון, אתה בדרך הנכונה: בהתחלה עורבים, אחר כך כדורי בדולח, אחר כך פונגו ואז האור ההוא ועכשיו הכורסה. רק שפתאום ידעתי מה לא בסדר. היא הייתה יבשה, זה מה שלא היה בסדר. הכורסה הייתה יבשה ונורית הייתה רטובה.

בשתיים התקשרתי ואמרתי שאני מבקש את דוקטור נורית אלכסנדר.

קול של גבר אמר: "ומי אדוני ?"

"גורדון, בענייני עבודה."

"אני מבין," אמר הקול. "רק שאני מצטער לספר לך שנורית נהרגה."

"מה ?"

"כן, אני ממש מצטער. בעוד שעה תתקיים ההלוויה."

"מה בעוד שעה ?" צרחתי. "מתי היא הספיקה למות ?"

"סליחה ?" אמר הקול.

"לא חשוב," אמרתי. "מתי זה קרה ?"

"אתמול בערב," אמר הקול. "תאונת דרכים."

"אתמול  בערב ?  תאונה ?  רגע !  בגשר ?  בשדרות רוקח ? מכונית כחולה ?"

"נכון, היית שם ?"

"רק עברתי."

"זה נורא," אמר הקול וניתק.

פונגו אמר שהחיים הם אף פעם לא מה שחושבים שהם, ואני הסתכלתי על כדור הבדולח שטייל אתמול על השולחן בדיוק כשנורית מתה.

לעזאזל, ההמחאה, נזכרתי וחטפתי אותה מהמגירה, והיא הייתה אותה המחאה שנורית נתנה לי, רק שעכשיו לא היה רשום בה כלום. אתם מבינים את זה ?

מקצוע מחורבן.

5

לא הלכתי להלוויה. השמן בחלוק הלבן הפחיד אותי.

"או, הנה הילד שחושב שהוא שניים, יופי שמצאתי אותך. תגיד, אתה גם נפגש עם רוחות ? מספרים שראית את נורית היום, רק חבל שהיא מתה אתמול. מה ?"

ואז הוא יסמן לבריון בחלוק הירוק "לתת לו חשמל בראש, הרבה. כן."

בשלוש הגיעו בתיה והתיק השחור, ושניהם שקעו בכורסה.

"תהיה חמוד," אמרה בתיה. "תסגור את הקלפים ותפתח לי בבדולח."

הצבתי את הכדור במרכז השולחן, בדיוק במקום שעליו הנחתי את קלף הנשמה של נורית. לקחתי המון אוויר, צמצמתי עיניים ותקעתי בבדולח מבטים פוזלים. זה מה שעושים עד שמקבלים מן פרצוף מטומטם שעוזר להתרכז ומרשים את הלקוח.

עכשיו קוברים את נורית, חשבתי ותיכף סילקתי מהחדר את המילים האלה.

בתיה נראתה מאושרת ועלה לי בראש שאולי גם היא מתה ואני לא יודע מזה. איך בכלל אפשר לדעת ?

נתתי ככה לזמן לעבור, בשביל לבנות קצת מתח.

בתוך הכדור ראיתי את קצה השולחן, את הפינה הדרומית מערבית של השטיח ואת הקיר הדרומי של המשרד. נקודה שחורה שהייתה עכביש קטן, הלכה על התקרה והשתקפה בתוך הבדולח. היא חדרה אל צידו הימני ושם ראיתי כתף ותנוך של אוזן, שניהם של בתיה.

"אתה רואה משהו ?" שאלה בתיה.

"בטח," אמרתי. "יש מישהו שאורב לך בפינה ! הוא יחנוק אותך בתוך הקורים שלו וימצוץ לך את הדם ! הוא קטן אבל ערמומי ואני רואה שהוא כבר הרג."

"כמה...כמה הוא הרג ?" שאלה בתיה וכמעט שבלעה ציפורן.

פזלתי אל התקרה וראיתי גוויה של זבוב תקועה בתוך הרשת.

"אחד," אמרתי. "הוא הרג אחד."

העכביש התקדם בבדולח אל תנוך אוזנה הימני של בתיה.

"שתדעי לך, שמדובר ביצור שטני," הודעתי לה. "הוא נכנס לתוך הראש ושופך את הנשמה מהאוזניים."

"הייצור הזה..." רעדה בתיה. "הוא איש או אישה ?"

"קשה להיות בטוח, אבל לפי האכזריות זו אישה."

"ידעתי !" צרחה. "בחיי שידעתי ! הזונה המלוכלכת הזו'תי ! מה עוד אתה רואה שם ?"

"עכשיו הרסת הכול," התרגזתי. "לא היית צריכה לצרוח. יותר אי אפשר לראות כלום."

בתיה שמטה את התיק על גבה ונפרדה ממני פוחדת ומרוצה.

הבטתי בה כשהלכה, והטעם שעלה לי בפה היה אותו הטעם שרבץ שם כשהסתכלתי בכורסה של נורית.

11

רכבתי לאורך רחוב איבן גבירול ופניתי ימינה כשאני צמוד למגרשי הספורט. המשאית שנסעה לפני התיזה לי עשן בפרצוף, והמכוניות ממש השתדלו לזרוק אותי מהכביש. ככה זה כשאתם יושבים על שני גלגלים.

קצת לפני הרמזורים אותתי שמאלה והשתלבתי בתנועה שעולה אל הגשר. ההוא שהרג את נורית וכמעט שהרג אותי.

פתאום נעלמה המשאית, נעלמו המכוניות וגם הגשר נמחק ונשארו רק כתמים גדולים ומתנועעים.

המוזיאון שבתל-קאסילה היה כתם ענק וישר שוליים בצבע חום. המשאית הייתה כתם כתום שפלט כתמים קטנים ושחורים ודהר בתוך כתם אדיר של תכלת, וכמוהו ראיתי שכל המכוניות הפכו לכתמים כתומים בגדלים שונים.

וכולם נסעו בתוך התכלת הגדולה והעצומה שפערה פה גדול ובלעה את כולנו.

חורשות הדקל והאקליפטוס שוב לא היו עצים, רק גושים של כתמים שזהרו בירוק, צהוב וירוק ארסי.

היה משהו בכתמי העצים שלא היה בכתמי המכוניות.

כתמי העצים לא היו בגוון אחיד. הם היו צבועים בפנימיותם בקווים עדינים של סגול בהיר.

גם אני לא רכבתי על קטנוע אלא על כתם כתום, ובדרך מאוד משונה שכחתי לפחוד. זה היה עולם עצום של כתמים בגוונים שונים ולא היו בו שום קולות וצלילים. מין בועה ענקית וצבעונית של שקט. זה מה שזה היה. הכתמים הכתומים היו תקועים בתוך מעטפות דקות ואדומות שהתפשטו בחלל הכחול בצורת גלי-ים. ככה נראים הקולות בעולם הכתמים.

הצלילים שעדיין נשמו היו תקועים בתוכי וזה הרג אותי כשהבנתי שהמחשבות שלי מדברות אלי. המחשבות שלי באמת דיברו רק שהן לא היו אני, הן היו משהו אחר.

הייתי מוקף בעננים של מחשבות שהפציצו מכל הכיוונים וחלפו לי דרך הראש כשהם ממשיכים אל תוך החלל.

גם המחשבות היו צבועות בגוונים שונים והן הלכו ובאו מכיוונים שונים, וראיתי שאף לא אחת מהן היא שלי או חלק ממני. נעתי מוקף בענני מחשבות ויכולתי לחמוק מאלה שרציתי לעקוף, ואפילו לטרוק להן דלת בפרצוף.

המחשבות ריחפו בחלל בחוסר סדר כשחלקן פונה לצפון, חלקן זורם אל הנחל וחלק אחר נודד פנימה אל תוך העיר כמו להקה של כלבים משוטטים.

היו מחשבות שעקפו את הכתמים הכתומים והיו כאלה שחדרו לתוכם. ואז ראיתי שגם הכתמים הכתומים הם מחשבות וככה גם הכתמים העצומים של הירוק בהיר והירוק ארסי ושהכול הוא מרק רותח של מחשבות שמטיילות בחלל כשהן צבועות בגוונים שונים, או שהכול הוא מחשבה אחת גדולה שבולעת המון כתמי מחשבה קטנים.

נסעתי בתוך עולם של כתמי מחשבה, ובפה עלה לי מן טעם כמו שפעם פעם כבר טיילתי שם באופן כזה ואחר. ידעתי שאם ארשה לכתם שלי לגעת בכתם שנסע לפני, אז תיכף במקום אמות. והידיעה הזו הופיעה בצורת כתם צהוב שהתחלף בכתם סגול מלוכלך. כל שהצלחתי לזכור לא היה יותר שלי או בתוכי, ורק ריחף סביבי בחלל כשאני יכול לבחור בכתם שמתחשק לי לבחור בו.

ראיתי שהכתמים הכתומים שונים מכתמי הצמחייה הירוקים שהם - איך לומר - ישויות אחרות. כאילו שהכתמים הירוקים היו חכמים יותר מהכתמים הכתומים.

הישות הכתומה שריחפה לפני, זו שבמימד אחר כיניתי אותה בשם 'משאית', בלמה פתאום ומשהו שהיה לו ריח של כעס נדחף לתוכי, ואז הפך הכול להיות כמו שהיה ואני לא הייתי יותר בעולם של ישויות כתמים וכתמי מחשבה.

עצרתי את הקטנוע מול הלונה פארק וישבתי לעשן סיגריה.

פונגו רטן שאני סתם עושה עניין ושהכתמים היו שם תמיד.

הוא אמר שלא מדובר במשהו שצריך לא להסתדר לי בתוך השכל, ושזה בסך הכל כמו לקרוא לדברים בשם אחר.

"רק השם הוא אחר," ככה אמר. "אתה יודע יפה מאוד שהכתמים נמצאים שם גם עכשיו. ממש מול העיניים שלך, אתה יודע את זה, נכון ?"

הסתכלתי בגלגל הענק ורציתי לחזור אל הכתמים, אבל פונגו נהרס מרוב צחוק ואמר שאני צריך פעם לראות את הפרצוף שלי כשאני עושה את זה, בגלל שיש לי העוויות כמו של מישהו שחטף עצירות והוא מנסה להיזכר איך זה היה קודם.

"ההשתדלות שלך מפחידות את הכתמים," אמר פונגו. "תתנהג כאילו שכל הסיפור הזה נוגע לך לקצה התחת, אבל גם כמו שלא אכפת לך לנסות."

שיפדתי את הגלגל על המבטים שלי ואחר כך הרשיתי להם, למבטים, להפוך לשטוחים. כאלה שלא באמת מסתכלים. צמצמתי את העיניים והתיישבתי ביניהן. צריך לשבת ממש בין העיניים, אתם יודעים.

האור התחיל להבזיק וכל העניין הזכיר ניסיון להתניע מכונית קפואה בבוקר גשום, ככה עם המון גרררררר וכאלה. אבל בסוף זה נדלק. לדומם ולכבות כבר היה משחק ילדים.

גלגל הענק הסתחרר בתוך כתם כתום ותיכף הופיעו גם הכתמים הירוקים והאחרים.

בהתחלה לא רואים אנשים בכתמים. צריך להתאמן הרבה בשביל לראות בני אדם. פונגו אמר שזה קצת קשה למחשבה לראות מחשבות אחרות שהן ברמה שלה, ושהכי טוב - בשביל לתרגל - זה להסתכל במחשבות נמוכות.

"ממחשבות נשגבות," ככה אמר. "אתה ממש יכול לשכוח."

הוא התעקש שהעצים רואים את המכוניות, אבל המכוניות לא רואות את העצים. וזה בגלל שעצים הם תמיד עצים, אבל מכוניות הן סתם חתיכות של פח וגומי. שיהיה.

פתאום חשבתי לי שאם הכל זה רק כתמים, אז הכתמים בטח יודעים הכל, ולכן השתבצתי על הכביש והזמנתי מחשבה וורודה להיכנס לתוך הראש שלי, והשם של המחשבה הזו היה אלבום תמונות. ככה קראו לה. ופונגו שריחף מעליי התעצבן ואמר שאני עושה קיצורי דרך.

עברנו על פני כתמים חומים ישרי זווית שהיו הבתים של רמת-אביב, ועשינו פרסה בתוך ים של כתמים שנסע דרומה. מימין התרומם כתם צר ושחור שפלט עננים כהים ועכורים אל תוך חלל התכלת.

הכתם הוורוד רחץ לי את הפנים בענן סמיך, ומחשבה כתומה עצרה אותי ברמזורים שהתיזו מחשבות כחולות ואדומות.

המחשבה הוורודה הביאה את המחשבה הכתומה אל כתמים חומים שגוונים ירוקים חתכו אותם ושם נעלמה.

חשבתי שאני הולך ליפול על חנות לחומרי צילום או משהו כזה, אבל מה שבאמת היה שם זה רק שלט גדול שסיפר למי שידע לקרוא שזו מרפאה של ילדים, ושמות הרופאים היו לפי הסדר: נורית אלכסנדר, רות יציב ולודוויג אקסר.

מה שמוכיח לכם שהממזר השמן הצליח למרוח את כולם. שככה יהיה לי טוב.

12

אז כאן נולד האלבום שלי. הגיוני מאד, מה ? כמה פשוט. אלבום של ילדים במרפאה של ילדים. בראבו. עכשיו נשאר לי רק להיכנס ולשאול אם מישהו זוכר שהוא שלח לי איזה אלבום, לברר בשביל מה הוא היה צריך לזרוק עלי את הצרה הזו, להגיד שלום וללכת.

רק שבכלל לא הייתי בטוח שהמישהו הזה עדיין בחיים, מפני שאיך שזה נראה אז המישהו הזה הוא בעצם מישהי שבפעם האחרונה שביקרתי במקום בו היא מתגוררת, היה מונח עליו ראש ערוף של כלב שחור.

הערב נפל על העיר וצבע את השמים באדום ובסגול.

נזכרתי בעורבים שלי ודמיינתי איך שהם חולפים על פני הכיכר.

נערים הקפיצו קרשי גלגיליות וגלגלי אופניים.

התבוננתי בהם וראיתי שפונגו צודק ושמחשבה ממש מסתבכת כשהיא רוצה לתפוס מחשבות אחרות שהן ברמה שלה. סיפור לא פשוט הכתמים האלה.

מתוך המרפאה יצאה אישה שהחזיקה תינוק צורח, ושתי נשים נכנסו עם תינוקות שלא צרחו. עישנתי שלוש סיגריות ובשלישית נדרתי ללוות הביתה את האישה שתצא משם בדיוק כשאמעך את הבדל.

נשים וילדים המשיכו לבוא וללכת. השלכתי את הבדל ודרכתי עליו. כובע פומפון אדום שהיה מחובר אל ילד קטן הופיע בפתח, ואיתו ילד גדול יותר במעיל שחור ואישה.

הם נכנסו לתוך 'אלפא-רומיאו' ירוקה ונסעו. נסעתי אחריהם.

האיש בחלוק הלבן ישמח מאד לשמוע מזה.

"תראו מה יש לנו פה," ככה יאמר. "זה שוב האינפנטיל ההוא. מה עכשיו ? נשים וילדים, מה ? תשמע טמבל. לא שילמנו את חשבון החשמל אז הפעם נשתמש בנר, בסדר ?"

ה – 'אלפא' עגנה בנווה-אביבים ושלושתם ירדו ממנה. הייתי אחריהם ורשמתי לי בראש את הכתובת וגם רשמתי שהאישה לחצה על מתג הדיבור השלישי התחתון מימין.

חזרתי למשרד ושכבתי לישון על השטיח. אני אוהב לישון על שטיחים.

13

בבוקר התקלחתי, שתיתי קפה, עישנתי סיגריה וטלפנתי אל דניאל שהגיע הזמן להכניס אותה לכישוף הזה.

גם היא מתעסקת עם כוכבים ומזלות אפילו שהאימא שלה לא הייתה מכשפה.

כן, יש לה זמן בשבילי.

לא, אני לא מפריע.

נסעתי אליה ובדרך קניתי דפים לבנים ועפרונות צהובים.

עיצבנו את הדפים והדפסנו איזה שלושים מהם.

ביקשתי שלא תשאל שאלות, והיא לא שאלה. יש אנשים כאלה.

נסענו לנווה-אביבים ושם לחצתי על המתג השלישי התחתון מימין.

"מי שם ?" אמרה האישה במכשיר.

"גברת מנור ?" שאלה דניאל.

"כן, מי את ?"

"אני דניאל," אמרה דניאל. "ואני סוקרת מטעם ביטוח לאומי בנוגע לביטוח בריאות. אודה לך אם תואילי להשיב על מספר שאלות. הכל אנונימי כמובן."

ה-"תואילי" וה-"אנונימי" עשו את העבודה ותוך כלום זמן כבר רבצנו בכורסאות לבנות ששחו בשטיח שעיר בצבע מוקה, וגברת מנור רצתה לדעת איך אני שותה את הקפה שלי.

אמרתי לה והוצאנו את הדפים המעוצבים והעפרונות.

כן. היא מנויה על ביטוח בריאות משלים.

ממה היא מרוצה במיוחד ?

מהכול, בעצם.

כן. יש לה ילדים וגם הם מבוטחים, כמובן.

בני כמה ?

שלוש ושמונה. בעלה סוכן ביטוח וגם הוא מבוטח עם כל התוספות. מאמין גדול בביטוח. כולם מאד מאושרים.

בעלה ?

"טוב, הוא הטיפוס הבריא ואם יוצא לו להתעטש אז התרופה שלו זו כוסית וויסקי ?"

עכשיו היא חייכה אל דניאל וזו הראתה לה את השיניים שלה וכולנו היינו מאד שובבים.

ילדים ?

"טוב, את יודעת איך זה. פעם זה משתעל ופעם להוא כואבות האוזניים. אני לא צריכה לספר לך, מה ?"

דניאל אמרה שהיא לא צריכה לספר לה.

שאלתי אם לילדים יש בעיות חריגות ותקעתי "חלילה," ו-"טפו, טפו, טפו," מפני שככה חשבתי שצריך להציג את הדברים.

"השטויות הרגילות," אמרה הגברת מנור. "אפילו שבמרפאה עושים רעש גדול מכל קשקוש קטן."

"ככה זה אצל רופאים," תרמתי את ניסיוני בנושא.

"אני יודעת," אמרה. "אבל לפעמים יש להם שיטות באמת קצת משונות."

"מממממ..." אמרתי.

"נו ברצינות, יש שם איזה רופא שחושב שאם לילד יש טיפה חום, אז צריך לשים לו את הידיים על המצח ודברים מצחיקים כאלה."

"את הידיים על המצח ?"

"מה שאתה שומע," אמרה הגברת מנור.

"את הידיים של מי ?"

"מה של מי ? שלו, של הרופא."

"אה, זה כלום," אמרתי. "הוא בדק חום."

"תסלח לי," אמרה. "הוא לא בדק כלום ורק החזיק את הידיים שלו ככה המון זמן."

"נורא מוזר," התפלאה דניאל.

"טוב, אולי זה לא כל כך מוזר," אמרה הגברת מנור. "בטח שוב איזו שיטה הוליסטית או משהו. השד יודע, העיקר שהילד בריא."

"הגדול או הקטן ?" התעניינתי.

"הגדול. ויש גם את הרופאה הזו שמצלמת את הילדים. למות, בחיי. כשאני הייתי קטנה הלכנו ברגל איזה שני קילומטר לאיזו מרפאה מסריחה בעג'מי וחטפנו זריקות, תסלחו לי – בתחת - וחזרנו בזחילה. והיום לכל ילד יש תיק רפואי עם הומיאופת ותמונה."

"אז אתמול היא צילמה את הבן שלך, מה?" אמרתי ונשכתי את הלשון.

"מה פתאום אתמול ? לפני שבוע. וזו הייתה בכלל מישהי אחרת. ועוד איך שהיא צילמה. בהתחלה לא יצא לה, אז היא צילמה שוב עד שיצא."

"מתי היא צילמה בפעם הראשונה ?"

"כשהבאתי את הילד לבדיקות."

"ובשנייה ?"

"אה... אחרי שהרופא סיים להניח את הידיים."

את זה שהשטיח ניצל מכוס הקפה שלי אני מייחס לנס.

שאלנו עוד שאלות חכמות. אמרנו בנימוס שאנחנו ממש, ממש, ממש - והסתלקנו משם.

וכאן גם יוצאת דניאל מהכישוף הזה ולא חוזרת אליו. כמעט.

14

טוב. אז עכשיו שכבתי על השטיח, הסתכלתי בעכביש, עשיתי ספירת מלאי ומה שיצא לי הלך בערך ככה: פעם הייתה רופאת ילדים שהיום היא רוח. והרוח הזו עושה ביקורי בית במעיל גשם רטוב. וליד הים בבית גדול ולבן, גר מכשף שחור שהוא רוצח. ולמכשף הזה יש מרפאה שרק השד יודע מה הולך שם. ובינתיים הוא שוחט כלבים בבתי-קברות וככה - מפה לשם - משוטטים כשפים של רוחות ושדים. ויש גם את העניין עם אלבום הילדים שגנבו להם משהו מתוך העיניים. ויש את פונגו, וכדור בדולח, ועורבים, והטעם המוזר בפה שלי, ואישה שיצאה מהקבר. וזה פחות או יותר - הכל.

"זאת אומרת," אמר פונגו. "שבעצם אין לך כלום ואתה יודע את זה. נכון ?"

"מה עוד צריך ?" שאלתי.

"משהו שלא יגרום לאנשים לחשוב שנדפק לך הרווח שבין האוזניים."

"אין לי משהו כזה," אמרתי.

15

הפעלתי את המשיבון והקשבתי לקולות שאמרו לי מילים כמו "מדברת תחיה. בשבוע הבא אני טסה ללונדון, אז תהיה חמוד ותבדוק את הבית התשיעי במפה שלי ואת מרקורי ויופיטר. צ'או."

או: "היי זו שולה. תישמע, דיברתי איתו והוא לא אמר שיעזוב אותה, אבל גם לא אמר שלא. אז מה אתה חושב שיקרה ? הא ? אני מתה."

או: "מר גורודינסקי שלום. כאן זה גברת ציטרין מה שמדברת אותך. בפעם קודמת יצא לי ת'קלף עם כזה מלך מה שמחזיק חרב ושכחתי לשאול אותך מה זאת אומרת. ואני מתקשרת אותך בשביל קרה לי משהו כמו ת'חרב הז'אתי. אז תבוא. טוב ?"

נשים. הכל היה נשים.

גבוהות ונמוכות, שמנות ורזות, זקנות וצעירות, יפות ומכוערות, עם כסף ובלי. כאלה שהגבר שלהן מפוצץ אותן במכות, וכאלה שהמאהב חונק אותן באהבה. נשים שמסובבות גברים על האצבע הקטנה שלהן, ונשים שגברים מבטיחים להן כבר עשר שנים שבשבוע הבא יספרו את האמת לאישה החוקית. סבתות לנכדים, לעומת שחלות דפוקות. נשים שהרסו לעצמן את החיים ואת העיניים בספריה, ונשים שפרחו בתוך בארים ושלפו את עצמן מהמיטה לא לפני שהשמש הלכה לישון. נשים ששאפו אבקות לבנות לארוחת בוקר, ונשים שהכינו כריכים לילדיהן עוד לפני שצחצחו שיניים.

נשים מסתדרות עם כוכבים וקלפים הרבה יותר טוב מגברים. לנשים ולקלפים יש על מה לדבר. יש להם שפה משותפת.

גברים תמיד חושבים שמנסים לרמות אותם, שיש פה איזה בלוף. שהם לא הפראיירים של אף אחד. והקלפים תיכף מריחים את החשד ותיכף נסגרים. זה מה שקורה ולכן - כמעט תמיד - זה נכשל עם גברים ואז הם נורא מרוצים בגלל שהם הרי אמרו. לא ?

אבל נשים תמיד נותנות לקלפים איזשהו סיכוי, אפילו שהן לא ממש מאמינות. והקלפים תיכף מרגישים את הרחם הגדולה שנפתחת כלפיהם. והם שמחים ומאושרים כמו ילדים ואז הם רוצים לתגמל. ובגלל זה - כמעט תמיד - זה מצליח עם נשים.

ומי שרוצה להתעסק עם כוכבים או קלפים צריך לדעת שבבית שלו, המושב על האסלה יהיה למטה רוב הזמן. אתם יודעים.

חשבתי לעצמי שאם לא הייתי חייב לקנות סיגריות, יכולתי להעביר את החיים שלי בלי לדבר עם גברים. וגם חשבתי שלא הייתי מת מזה. וככה לגמרי לא במקרה נזכרתי בלודוויג ובשלט שעליו היה כתוב: דוקטור כך וכך ודוקטור זו וזו ודוקטור רות יציב.

ועלה לי בראש שאם אני עוד זוכר איך אנשים מתנהגים, ואם הגברת רות היא לא איזו גרוטאה עם שפם, אני מוכן לשים את היד שלי באש שהחברה שלה - נורית אלכסנדר - סיפרה לה שהיא הולכת לאיש אחד שפותח בקלפים. ועם קצת מזל היא אפילו הזכירה את השם שלי, מפני שבינן לבין עצמן הן היו סתם רותי ונורית ושום דוקטורים ושום קשקושים.

ואז אולי השם שלי יעשה משהו למוח של הרות הזו ולכו תדעו, אולי זו בכלל היא ששלחה לי את האלבום.

16

התנעתי את הקטנוע ונסעתי. ברחבה שלפני המרפאה היו העסקים כרגיל והנערים אפילו שיפרו את ביצועי הגלגיליות והאופניים. ככה זה כשמתאמנים.

בשמיים לא השתנה כלום והם היו צבועים באדום ובסגול. נשים וילדים באו ונשים וילדים הלכו. חיכיתי עד שהאדום והסגול הסתלקו ואז הואפל הבית ובמדרגות ירד לודוויג אקסר והלך גם הוא.

אחריו הופיעו בפתח שתי נשים, האחת שמנמונת והשנייה גבוהה וממושקפת. הן נעלו את הדלת, כיבו את אור הכניסה וירדו במורד הרחוב. הלכתי אחריהן והייתי שקוף וסתמי כמו חילזון.

שתיהן עצרו ליד מכונית סובארו שסמל הרופא היה טבוע בשמשתה ומי שנכנסה לתוכה הייתה השמנמונת. אז הממושקפת היא המזכירה. שיהיה.

המכונית אותתה והפליגה. הנערים המשיכו לפרק את המדרכה בעזרת גלגיליות העץ.

בלילה הלכתי לישון עם פלוטינוס שטען שזה פשוט לא יכול להיות שגוף מצמיח לעצמו נשמה, מפני שדברים דוממים לא מצמיחים כלום, גם אם הם נורא משתדלים. זה מה שהוא אמר.

כבר סיפרתי שאני אוהב לישון על השטיח ? סיפרתי.