לפני שנתיים וכשבוע, ילדה בת שלוש עשרה פתחה בלוג.
היא כתבה בו סיפור שישב לה בראש, ואחר כך המשיכה לאחד נוסף, ועוד אחד.
היא פיתחה את הכתיבה שלה, את הרגשות שלה, את התקשור עם אנשים.
היא התבגרהעם הבלוג הזה, והיא השאירה אותו לעמוד כאן, בלי כל מטרה נראית לעין.
הרבה פעמים אני תוהה למה לא למחוק, לא לסגור, לא להקפיא לגמרי.
אבל אני אוהבת שהמקום הזה קיים, שאני יכולה לחזור מדי פעם.
פירסמתי כאן כמעט כל קטע שכתבתי מאז שהתחלתי לתעד את הקטעים שלי,
חלקם נושנים, חלקם חדשים יחסית. מקווה שתאהבו אותם.
לא ערכתי אותם. רציתי, אבל החלטתי שלא.
הם ישארו כפי שהיו אז, כדי שאוכל להסתכל על ההתקדמות שלי, ולחייך לעצמי.
אני רוצה לחזור, אבל אין לי מספיק מוטיבציה.
אני צריך להחדיר בעצמי מוטיבציה.
אולי מאוחר יותר, אני עייפה מדי בשביל זה.
שתהיה שנה טובה אנשים, ומזל טוב בלוגי היקר.