סיפור בהמשכים

שלום!

פתחתי בלוג סיפורים בהמשכים. אני מקווה שאצליח לעדכן אותו לעיתים קרובות, ושתהנו מהסיפורים שכתבתי.

כמו שאתם שמים לב, העיצוב כרגע די גרוע, ואם מישהי תוכל לעצב לי או לשלוח קישור לבלוג עיצובים, אני ממש אשמח! כמובן שאוסיף קרדיט.

אשמח ממש לתגובות!

תודה,

כותבת לפעמים:)

פרק ראשון- להתחיל מהאמצע

השמיים היו בהירים וחלקים. אפילו ענן אחד לא כיסה את התכלת הזוהרת שעטפה אותי מלמעלה. ממקום מושבי על הנדנדה בגן המשחקים הציבורי הריק, יכולתי לבהות בהם ללא הפרעות. התנדנדתי קלות, פעם למעלה ופעם למטה, וניסיתי לחשוב.

יום שני היום. השבוע רק התחיל, וכבר מצאתי את עצמי על הנדנדה בגן ציבורי. צהלות הילדים שבדרך כלל מהדהדות כאן, נדמו. בשעה הזאת כולם בבית ספר ובגנים, ורק אני כאן. על הנדנדה. לבד. רק אני והשמיים.

זקן אחד עבר מתחת לשדרת העצים שעל יד הגן. הוא הלך בקצב איטי והידיים שלו היו שלובות מאחורי הגב. הוא העיף בי מבט תוהה, ומחשבותיו נרשמו לו על המצח: מה עושה כאן הנערה הזאת? מדוע היא אינה בבית הספר? עצמתי את עיני. רציתי לענות לו, האמן לי שאני בעצמי לא יודעת למה אני כאן. מה שבטוח, בבית הספר אני לא יכולה להיות.

מבעד עיני העצומות ראיתי פתאום בדימיוני את הכיתה שלי ברגע זה. יכולתי לראות איך מורן ומאי מסתודדות אחת עם השניה, מצחקקות מאחורי השיער הארוך והסמיך של מורן, שמסתיר את שתיהן מעיניה הבולשות של המורה חיה. דמיינתי את גיא, יושב בכיסא שלו בתנוחה של 'מלך העולם',  שולח הודעות מתחת לשולחן שלו, בטח לשיר, החברה שלו, ומחייך חיוך שחצני למשמע הגערות של המורה. משם דימיינתי את שקד שיושב עכשיו לבד, משום שאני לא נמצאת ולא יושבת על ידו כמו תמיד. הוא בטח יושב במקום שלו מכווץ כולו, הראש שלו מכונס עמוק בין הכתפיים והוא שקוע בצביעה של אחד מהציורים המדהימים שלו. אם אלך מכאן, אלך תמיד, מה יהיה איתך, שקד? רק מהמחשבה על כך התחלתי להתגעגע.

פקחתי את עיני והבטתי שוב אל השמיים. כשהסתכלתי על הביניינים או על הצמחיה המטופחת בגן הציבורי, היא התרחקה והתקרבה לסירוגין בכל פעם שעליתי או ירדתי עם הנדנדה. אבל השמיים, לא משנה איך אסתכל עליהם, ישארו תמיד באותו המרחק.

כשאעלה על המטוס, האם אצליח לראות את השמיים מקרוב יותר? לרגע חייכתי מהמחשבה הילדותית הזו, אך מיד נמחק החיוך כשהמחשבה שחלפה בראשי חזרה והבהבה בי. כשאעלה על המטוס... האם אעלה עליו? זו הפעם הראשונה שביטאתי את מחשבותי בצורה ברורה כל כך. האם אצליח גם למצוא את האומץ ליישם את המחשבה? הבטן פתאום כאבה לי.

מה יהיה איתך, טל. שאלתי את עצמי. מתי תקבלי כבר החלטה, מתי תתגברי על כל הקולות המסוכסכים האלה שבתוכך.

שוב עצמתי את עיני. השמש החמה של הצהריים ליטפה אותי ואט אט הרגשתי איך הלב שלי נרגע, והגוף שלי נעשה רפוי. המחשבות, הפחדים, הגעגועים והדמעות הלכו ונחלשו, הלכו ונמחקו, עד שלבסוף, בתוך השקט, נעלמו...

"ילדה, את בסדר?"

קול נמוך וצרוד, עם שמץ של מבטא, חדר אל תוך החשכה שעטפה אותי.

"ילדה," הקול שב ואמר, הפעם רם יותר, "הכול בסדר? את מרגישה טוב?"

התאמצתי לפקוח את עיני. מול עיני ראיתי את התכלת של השמיים, פתאום קרוב כל כך שתהיתי לעצמי לרגע האם אני מתה, או שאולי אני על המטוס כבר מזמן, ורק חלמתי את הפחדים ואת המריבות עם אמא. עצמתי שוב את עיני בחולשה.

"הי, לא." הקול קרא שוב, מעט מבודח "אסור לך להרדם שוב. אני חושב שהתייבשת, את צריכה להגיע אל בית חולים"

פקחתי שוב את עיני, לאט. מול עיני המזוגגות הכתה בי התכלת, אך כעבור כמה רגעים, כשהראיה שלי חזרה והצטללה, גיליתי שהתכלת הזוהרת הזו אינה שייכת לשמיים אלא לבעל הקול, שרכן על ידי וכיוון לעברי זוג עיניים כצבע השמיים, שהביטו בי במבט תוהה.

"מי..."ניסיתי לומר, אך הקול שלי בקושי נשמע. כחכחתי בגרוני וניסיתי שוב: "מי אתה?"

"למה זה חשוב?" שאל הזר, משועשע.

"הצלת את חיי" אמר המוח המסטול שלי.

"אל תסחפי" בקול שלו נשמע חיוך רחב. "וחוץ מזה, אם קוראים לי זרובבלה, זה עוזר לך?"
"כן." אמרתי וניסיתי לזקוף את גבי, "אני אדע את מי להכניס לצוואה שלי"

"זה מחמיא לי" הוא הושיט לי בקבוק מים ששלף מתיקו, "אבל לצערי אני חושב שבסך הכול התייבשת. אני אצטרך לחכות עוד עד שתמותי."

לקחתי את הבקבוק מידו ולגמתי לגימה קטנה. המים היו חמים ומגעילים אבל הכרחתי את עצמי לבלוע אותם. עצרתי לרגע ואז לקחתי לגימה נוספת, אך הפעם לא הצלחתי להתאפק וירקתי את המים בבת אחת על נעלו של הזר.

"אוי, סליחה..." ניסיתי לומר, אבל במקום זה השתנקתי ורק סדרה של שיעולים יצאה מגרוני.

"זה בסדר" הוא חייך באבירות. "המים האלה ישנים, הם כבר שבוע בתיק שלי."

ניסיתי להלחם בבחילה שעלתה בי. בלעתי את רוקי ושלחתי את מבטי אל עיניו. "הי," נזכרתי פתאום, "תודה".

הוא צחק. "בכיף," ענה ושלח את ידו לכיווני, מציע לי בלי מילים עזרה.

נאחזתי בזרועו. לרגע חלפה במוחי המחשבה שבעצם אני לא מכירה אותו, וכבר אנחנו אוחזים ככה ידיים. אבל המוח שלי היה מטושטש מדי בכדי להצליח לתפקד לבד. מה גם שנראה שהזר הזה הוא פשוט אדם נחמד שהחליט לעזור לעלמה במצוקה שמצא חצי-מעולפת על הנדנדה בגן הציבורי, בעיצומו של חמסין, תחת השמש הקופחת. הוא משך אותי קלות ולאט-לאט הצלחתי להתייצב, עד שעמדתי על רגלי.

נעמדתי מולו, עדיין קצת מסוחררת. הסיטואציה הייתה מביכה ומוזרה מאוד, ופתאום שמתי לב שאני עדיין אוחזת בידו. שמטתי אותה וניסיתי לבחון את האדם שמולי. הוא היה נער בערך בגילי, גבוה מאוד. שערו היה בהיר וקצר. גם גוון עורו היה בהיר, ועל הלחיים שלו פוזרו פצעונים קטנים ואדומים. אך יותר מכל, מה שהכי בלט היו זוג העיניים שלו. תכולות וזוהרות ואינסופיות. לרגע ארוך בהיתי בהן, שוכחת את עצמי. אך מיד התנערתי. צעדתי צעד אחד אחורה.

"יותר טוב עכשיו?" הוא שאל.

"כן, כן" מיהתי לענות, "ממש תודה."

"אולי כדאי שתלכי לבית חולים או משהו, לא?"

"לא, אני בסדר" אמרתי, "באמת."

"טוב..." הוא חייך קלות. "אז יופי, מעולה." הוא התכופף ולקח את התיק שלו מהאדמה. הכתיף אותו על גבו והזדקף.

"שוב תודה" אמרתי, מנסה לעצור את הרגע.

הוא הניף את ידו לשלום והסתובב ללכת. "ביי!" קרא מאחורי גבו, "תשמרי על עצמך!"

"ביי!" קראתי בחזרה. ידי נאחזה בשרשרת הברזל של הנדנדה, מנסה לייצב את גופי ומוחי. "להתראות" אמרתי שוב, הפעם לעצמי. ליוויתי בעיני את דמותו שהלכה והרחקה עד שנעלמה בעיקול הרחוב.

רק אז נזכרתי שאינני יודעת את שמו.