סיפור בהמשכים

וואו, הבלוג הזה ממש ממכר:) רק אתמול כתבתי את הפרק הראשון והיום אני מפרסמת פרק נוסף. בדרך כלל זה לא יהיה ככה, כמובן. אבל מכוון שהבלוג חדש והסיפור מעקצץ לי באצבעות לא הצלחתי להתאפק...

תודה רבה למגיבות בפרקים הקודמים, ו...יש לי שני מנויים! איזה כיף אדיר זה, באמת! משמחים שכמותכם, אני מקווה שתמשיכו להנות מהסיפור. תודה רבה!!!

הפרק הפעם מתמקד די הרבה על רגשות והמחשבות של הגיבורה, אני מקווה שזה לא יעיק. תגובות, גם ביקורת, יתקבלו בשמחה.

וכמובן, שוב- אם מישהי מוכנה לעזור לי בעיצוב של הבלוג, זה יהיה נהדר. אשים קרדיט, כמובן.

תעשו חיים,

כותבת לפעמים:)

פרק שני- נגטיב

גררתי את רגלי מחוץ לגינה. הצעדים הראשונים שעשיתי לכיוון הבית היו אטיים וכבדים. כל רגל שלי שקלה כמו גוש עופרת, ובקושי הצלחתי להרים אותה כדי לעשות צעד אחד. אמנם הראייה שלי כבר התייצבה, אבל המוח שלי התנהג כמו ג'לי אדום ורוטט. ניסיתי לשחזר את מה שקרה לפני רק כמה דקות, עדיין רואה לנגד עיני את צלליתו של הנער מתרחקת, עדיין שומעת את קולו, מרגישה את מגע זרועו האיתנה בכף ידי. נדמה כאילו השעה ההיא, בה ישבתי על הנדנדה והבטתי בכמיהה לשמיים, היתה לפני שבועות ארוכים ולא רק הבוקר.

מה השעה עכשיו בכלל? ניסיתי לנחש. את התיק שלי, ובו הפלאפון והארנק, השארתי בבית הספר. קיוויתי ששקד או מעיין יזכרו לקחת אותו. לא רציתי לנחש מה יקרה אם גיא ימצא אותו, או גרוע מזה, עומר והחברים המופרעים שלו. בית הספר שלי, הממוקם בשכונה מהסוג שהערייה מכנה "שכונת פיתוח", הוא בית-גידול לעבריינים צעירים. בכל פעם שאני אומרת את זה מעיין מקמטת את מצחה ואומרת לי להפסיק להיות סנובית כזאת. אבל זה נכון. גם היא יודעת את זה.

ברחובות טיילו רק מעט אנשים, רובם זקנים או נשים יגעות, שגבן שחוח ועיניהן נפוחות ועייפות. השעה, כנראה, עדיין מוקדמת. לא רציתי לחזור לביתי. ידעתי שאמי תכעס עלי אם אופיע מוקדם מהלימודים, ובלי הילקוט. לכן החלטתי לעשות סיבוב וללכת הביתה בדרך ארוכה. הייתי מותשת, אבל הייתי גם צריכה לחשוב, ואין כמו טיול ברחובות לפתוח את הראש. ואולי, בשיפולי לבי, קיוויתי לפגוש שוב את הנער ההוא, בעל העיניים הזוהרות, שיצא גם הוא מבית ספר באמצע היום. מה הוא מחפש ברחוב, מלבד נערות מעולפות על הנדנדה? אולי גם הוא מחפש דבר שאבד לו, חלקיקי נשמה? תפסיקי, טל, התנערתי פתאום. את לא מכירה אותו בכלל.

השמש קפחה מעלי בעוז. ניסיתי ללכת בצל, אך בשעה הזאת של היום, כשהשמש במרכז השמיים, הצללים היו קצרים ומעטים. בסוף הרחוב ראיתי את המכולת השכונתית, ונכנסתי לקנות פחית קרה של קולה. כששילמתי למוכר בכמה שקלים שמצאתי בכיס הרגשתי צביטה קטנה של אשמה. רוני לא צריכה לדעת מזה, היא שונאת שאנחנו מבזבזים כסף על שטויות. מה רע במים, שאל קולה בתוך ראשי. מיהרתי לסלק אותו, מתכחשת.

יצאתי בחזרה לרחוב. ענן חמסין קידם את פני בצאתי מהמכולת, מהביל ומרתיע. גררתי את רגלי לאורך הרחובות הארוכים, המלוכלכים. מנסה לעשות סדר במחשבות, להרגיע את שסוער מבפנים. בשביל מה את צריכה את כל הסיפור הזה, שאל קולה של רוני במוחי, קול נוזף ומחנך, שצלילים של צער רקומים בו בקצוות. אני רוצה לדעת מי אני, אני משיבה לה. ומי זה אבא שלי. לא תמצאי אותו שם, קולה של רוני שקט ומפלח. אטמתי את אזני.

רגלי הובילו אותי אל מחוץ לשכונה שלנו, או הצ'כונה שלנו, כפי שקורא לה גיא. זוהי שכונה שמורכבת בעיקר מאוכלוסיה של עולים חדשים. מצחיק, חמש עשרה שנה אני בארץ, ועדיין מוגדרת כעולה חדשה. כיעורה של השכונה בולט לעין, שורות-שורות של בנייני דירות ישנים, מתקלפים. העצים מאובקים, מרכינים את צמרתם כאילו גם להם קשיי הסתגלות. "שכונת מצוקה", קוראים לה תושבי שכונת נופים, השכונה שצמודה אלינו, אליה נכנסתי עכשיו.

הבתים היפים של נופים הלכו ונגלו אלי ככל שהתקדמתי במעלה הרחוב. וילות חדשות, נקיות, מרווחות. העצים שם זוקפים את קומתם, רעננים וירוקים. אני לא מצליחה להבין מי היה זה שהחליט לתכנן את נופים צמודה לשכונה שלי, שכונת אורות. יופיה וזוהרה של נופים מבליטה את הכיעור של אורות כמו מראה הפוכה, כמו תצלום והתשליל, הנגטיב, מולו. תושבי נופים מפחדים ללכת בשכונה שלנו, בעיקר בשעות החשכה. גם אנחנו לא אוהבים את נופים, עם ההליכה הגאה שלהם, המלוקקת.

הלכתי לאט על המדרכות הנקיות, שקועה במחשבות. חלפתי על פני גן שעשועים מטופח, שונה כל כך מזה שרק הבוקר הייתי בו. הסתכלתי על הנדנדה, שהייתה יציבה וחדשה, לא כמו הנדנדה הישנה אצלנו. עברתי על יד שורת מכוניות חונות, כולן נוחות ואופנתיות. הזגוגיות בחלונות המכוניות שיקפו את בבואתי. הבטתי בה, בוחנת את מראי שהתעוות קלות בחלון המכונית. שערי מקורזל ושחור, עיני כהות, וגם עורי כהה. כשמסתכלים בלילות על ההשתקפות בחלונות, קשה להבחין בפני בגלל החושך. אפשר לראות רק חולצה ומכנסיים מטיילות, ואולי גם שמץ של ברק בעיניים. וזהו.

יצאתי מהצד השני של שכונת נופים, בחזרה אל השכונה שלי. מסביבי הרחובות כבר החלו לאט להתמלא חיים. בחלק מבתי הספר הסתיימו הלימודים, וילדים צעירים הסתובבו בחבורות עליזות ברחובות, מפטפטים בהתרגשות, מחליפים חוויות וקלפים, צועקים וצוחקים בקולי קולות.

"טלי!!!"

הפנתי את ראשי. מתוך אחת החבורות ניתק ילד אחד ודילג אלי.

"אורי!" הרחבתי את צעדי לכיוונו. פעם, כשהיה קטן יותר, הייתי פורשת לקראתו את זרועותי והוא היה רץ אלי עד שהיה נקלט אל תוך החיבוק שלי. היום הוא מתבייש לרוץ אלי, ובטח שלהתחבק באמצע הרחוב. הוא כבר גדול מדי, או לפחות ככה הוא טוען. ולמרות זאת, בשבילי הוא תמיד ישאר אוריקו, האח הקטן שלי, שרץ אלי ברחוב כדי לתת לי חיבוק.

"מה את עושה פה?" הוא הרים אלי עיניים מאשימות, "את לא אמורה להיות בבית ספר עכשיו?"

"השתחררנו" שיקרתי, מנסה להצטדק.

"אז איפה התיק שלך?" הוא שאל בטון של ילד בן שמונה שיודע הכול.

"שכחתי אותו." עניתי בפשטות.

הוא התבונן בי כמה רגעים, ולבסוף אמר, "טוב, נגיד."

התחלנו ללכת יחד במורד הרחוב הביתה. הפסיעות שלו היו קלות ונרגשות, ותוך כדי ההליכה הוא החל לספר לי על מה היה היום, שהמורה לאנגלית לא הגיעה ובמקומה הגיעה מורה מחליפה, ואיך הם שיגעו אותה, ואיך המנהלת הענישה אותם. תוך כדי הליכה הוא סיפר, בתנועות ידיים גדולות, קופץ ומדלג מצד לצד. כזה הוא אחי, חסר מנוחה תמיד, מתלהב מכל דבר. עיניו השחורות מלאות תום וצחוק. חיוכו זוהר ולבן על רקע עורו הכהה. אם אסע, כמה שאתגעגע אליו.

שוב המחשבה הזאת. הפנתי את מבטי לצד, שאורי לא יראה את ההבעה המתוחה שעל פני. מאז הבוקר, מאז שמצא אותי הזר בעל עיני התכלת, לא חשבתי על הנסיעה.