סיפור בהמשכים

פרק חדש עלה לאוויר:) וגם סוג-של-עיצוב, די עילג למען האמת, אבל לפחות לא ריק כאן כמו קודם. אשמח לקבל הצעות ועזרה לעיצוב.

מקווה שהפרק החדש ימצא חן בעינכם. אני לא מתה עליו, אבל לפחות הוא קצת יותר ארוך מהפרקים הקודמים.

תודה רבה לכם על התגובות מחממות הלב בפרק הקודם! זה מגביר את המוטיבציה ברמות מטורפות, אז תמשיכו...

שיהיה לכם שבוע מעולה!

כותבת לפעמים.

פרק שלישי- בית

"ש-לום!" פתחתי את הדלת לרווחה. ריח חמצמץ וחד עלה מהמטבח וקיבל את פניי. "יש מישהו בבית?"

"אני" קול עמום ענה לי בשפה זרה, מתנגנת. אמא יצאה מן המטבח, כפות ידיה היו מלוכלכות מבצק ולגופה חגרה סינר. "שלום, מה שלומכם?" שאלה באמהרית.

"בסדר" עניתי בעברית. למרות חמש עשרה השנים שלנו בישראל, אמא עוד לא הצליחה להתרגל. לא לשפה ולא למנטאליות הישראלית. אפשר להבין אותה. ניגשתי אליה ונישקתי על לחיה, כמו בכל יום.

"היי אמא" אורי פרץ בסערה אל הסלון, מתנשף. הוא ניגש אליה ותלה גם הוא נשיקה חטופה על לחיה.

"שלום אורי" אמרה אמא בעברית, מבטאת לאט את המילים, במבטא שבור ועוקצני, "איך היה בבית ספר?"

"סבבה!" הוא העיף את התיק מעל גבו לנקודה אקראית ברצפת הסלון, ומיד פתח בשרשרת מילים ארוכה ומהירה "המורה לאנגלית לא הייתה ובמקומה הביאו לנו מורה מחליפה מה-זה מוזרה והיה צחוקים כי עשינו לה-"

"מה? מה?" אמא כרגיל לא הצליחה לעקוב אחרי שטף המילים המתגלגל של אורי. "תגיד שוב, לאט" אמרה באמהרית. 

בבת-אחת הוא עצר, כמו אדם שלוקח תנופה ורגע לפני שהוא קופץ- נעצר על פי התהום. פניו התכרכמו והוא מלמל בזעף "לא משנה".

אורי נולד בארץ. הילד הישראלי שלנו. אמהרית הוא יודע בקושי, וגם במילים שהוא יודע הוא מסרב להשתמש. מבין שלושתנו, הוא נראה הכי ישראלי- אמנם גוון עורו כהה ועיניו בגוון שחור עמוק, כמו יתר בני העדה האתיופית, אבל באופן יחסי שערו בהיר למדי, וגם לא כל כך מקורזל. הוא גם היחיד ששמו ישראלי במקור ולא עברות עילג. כשנולד, רוני בחרה לו את השם כי אמא לא הכירה, וגם לא ניסתה להכיר, שמות ישראלים.

"מה יש לאכול?" אורי הציץ למטבח.

"בדיוק הכנתי אינג'רה" חייכה אמא בשמחה, מנגבת בסינר את ידיה המלוכלכות, להמחשה.

אורי העווה את פניו. שלחתי אליו מבט מתרה ולפני שהספיק לומר מילה תפסתי בזרועו וגררתי אותו אחרי למטבח.

"מה יש לך?!" שאל ושחרר בתנועה עצבנית את ידו.

סגרתי את דלת המטבח. "אתה תפסיק להיות מפונק. שומע?"

"תרגעי, מה יש לך?!" חזר ואמר.

"אתה יכול לכבד קצת את אמא ואת העובדה שהיא טרחה כל הבוקר והכינה-"

"זכותי לא לאהוב אינג'רה" הוא משך בכתפו ופתח את המקרר בתנופה, "נשאר מרק משבת?"

"כן", ויתרתי. שרוני תתמודד עם זה. היא ממילא לקחה על עצמה את תפקיד המבוגר האחראי בבית.

ערכתי שולחן לשניים. הריח החמצמץ של האינג'רה התערבב בניחוח המרק שאורי חימם במקרוגל והזכיר לי שמאז הבוקר לא אכלתי דבר. שמתי לי אינג'רה בצלחת, פיזרתי מעליה בשר ויצקתי רוטב אדום ומהביל. אני לא יכולה להבין איך אורי לא אוהב את המאכל הזה.

"אני לא יכול להבין איך את אוהבת את המאכל הזה" ענה אורי למחשבותי, והכניס חופן שקדי מרק צהובים אל פיו.

"תלעס בפה סגור" עניתי בהיסח הדעת.

אורי נשף על המרק כדי לקררו, ובין נשיפה לנשיפה שאל, "איך היה לך היום בבית ספר?"

לא היה. "היה בסדר גמור."

"דיברת עם אהוב ליבך?" פניו עטו הבעה דסקרטית שהזכירה לי את דמות השדכנית מ'כנר על הגג'.

"חאלס, אורי, זה כבר לא מצחיק". נאנחתי. לפני כמה שבועות שמע אורי בהחבא שיחה שלי ושל מעיין, שיחה שבמקרה הוזכר שם שמו של גיא. כלומר, לא כל כך במקרה, אבל זה לא שאני מאוהבת בו או משהו כזה. איך בכלל אפשר להתאהב באדם שכל כך מאוהב בעצמו. וחוץ מזה שיש לו חברה.

"טלי, את כבר לא צעירה", נאנח אורי, מחקה בלי משים את הטון הנוזף של רוני.

"אורי?" לא הצלחתי לכבוש את חיוכי.

"מה?"

תסתום כבר, טיפשון. "אל תדבר בפה מלא."

צלצול טלפון פתר אותי מהצורך להמשיך בשיחה המטופשת.

"טל?"

"הי, שקד!" שמחתי. "מה קורה?"

"מה קורה איתי?" שאל, מאמץ גם הוא טון גוער וחינוכי, "ומה קורה איתך, הא? נעלמת לנו על הבוקר לכל היום, אפילו לא אמרת שאת הולכת! את יודעת כמה דאגנו לך?"

"מצטערת, אמא'לה"

"ומה הייתי אמור להגיד למורה? כבר נגמרו לי התירוצים, חיה לא קנתה אף מילה."

"שלא הרגשתי טוב." עניתי. "שהתייבשתי וכנראה התעלפתי על נדנדה בגן השעשועים."

"אך למרבה המזל הצ'יוואווה של בריטני ספירס מצאה אותך, והזמינה אותך להצטרף לקרקס הנודד של נפאל כמאלפת קופים, אבל בגלל שפתאום התחילה לך פריחה איומה בנחיר הימני של האף העדפת פשוט לחזור הביתה, נכון?"

"זה לא מאוד רחוק מהאמת." הבלעתי חיוך. לשקד יש את הדמיון הכי מופרע שפגשתי. "רק שזה היה בנחיר השמאלי, לא הימני."

"מהצד שלי זה הימני" הוא לא ויתר, "מהצד שלך זה שמאל."

"של מי האף הזה, שלי או שלך?"

"של אף אחד."

"שנון מאוד" הרמתי ידיים. "לפחות לקחת לי את התיק, נכון?"

"כן, והבאתי אותו לעומר."

"אתה-" נחנקתי "מה עשית?!"

"תרגעי" הוא גיחך ונשף אוויר אל תוך השפופרת. "מה נלחצת. הוא אצל מעין."

"תודה, אין עליכם."

"בכיף" ענה, ולשבריר שניה נזכרתי בבחור הזר מהבוקר, שגם כן ענה ככה למשמע תודותי. "נו, אז איפה היית היום?"

"הלכתי לחשוב קצת." עניתי אחרי רגע של שקט.
הוא נאנח. "שוב עניין הנסיעה?"

"כן" עניתי.

"טל," אמר, "את יודעת, אפילו אם נעזוב את השאלה אם זה רעיון טוב או לא, את יודעת שכרטיס טיסה עולה לא מעט, שלא לדבר על מלון ואוכל."

"אני יודעת" אמרתי בדכדוך, "אני הולכת היום לחפש עבודה, החלטתי."

"נו באמת" הוא גיחך, "אם תתחילי לחסוך היום כסף תוכלי לטוס רק בעוד שנתיים"

"תפסיק" ביקשתי. "אני אמצא עוד עבודה. לא יודעת, אבל אני רוצה לטוס. החלטתי."

הוא שתק. יכולתי לשמוע את המחשבות שלו רצות. אבל אני לא רציתי לשמוע אותן. הספיקו לי ההתלבטויות בתוך עצמי, והשכנועים הרבים ששמעתי מאמא, מרוני, ממעין וממי לא.

"שקד, אני צריכה לסגור" אמרתי. העפתי מבט באורי שישב במטבח ולגם מהמרק בשלווה. "אורי מפרק כאן את הבית. אני אדבר איתך אחר כך, טוב?"

"בסדר," ענה. "ביי."

"ביי."