ביום ראשון אני מתחילה שנת לימודים חדשה. אמנם השיעורים הראשונים שלי יהיו רק ביום שני, אבל ביום ראשון אני הולכת לפגוש את הכיתה החדשה ואת הבית ספר החדש עם כל המורים והכל. בשש ורבע בערב אני מתחילה שוב בשיעורי ריקוד, ויהיו לי שני שיעורים: מחול מודרני ואחריו בלט. אני מצפה לזה בקוצר רוח וכבר מתגעגעת לשיעורים. אני מקווה שהשיעורים יהיו קשים מאוד השנה, כי אני רוצה להתקדם הרבה. אני מצפה מעצמי לעבוד קשה בשיעורים ולהיות רקדנית מצטיינת בסטודיו עד כמה שאפשר.
ביום שלישי אני מתחילה משהו שאני מתרגשת ממנו לא פחות - קורס הדרכה בנוע"ם (זו התנועת נוער שאני הולכת אליה, ראשי תיבות של נוער מסורתי. מוזמנים לחפש בגוגל). אני מאוד רוצה להדריך ושמעתי שקורס הדרככה הוא משמעותי וממש כיפי. חוץ מזה, השנה אני מתכננת להיות בכל הטיולים והאירועים בנוע"ם, וגם להגיע לכל מפגש שכבתי. חשוב שתהיה לנו שכבה מגובשת לפני שנתחיל להדריך.
השיעורים בבר אילן יתחילו בשבוע השני של הלימודים, ואני מקווה לשרוד אותם.
ועכשיו לחלק השני של הפוסט - על שייכות ודרוזים. כמו כל שנה נסענו השבוע לחופשה משפחתית. השנה ההורים שלי החליטו לנסוע לצפון, וללון בצימרים בכפר דרוזי. הצימרים היו מאוד יפים והאוכל הדרוזי היה טעים, והמארחים הדרוזים היו ממש נחמדים, אבל משהו בזה לא הסתדר לי. לא ברגשתי מאוד בנוח, כשמסביב דיברו בעיקר בערבית, למרות שהרוב ידעו גם עברית טובה. הרגשתי לא בנוח להסתובב ליד אנשים לבושים בלבוש מסורתי דרוזי, כמו כיסויי ראש מוזרים וכל זה. הרגשתי לא שייכת כל פעם שהיינו ליד דרוזים או ערבים, ולכן כל פעם שהלכנו למקום עם הרבה ישראלים יהודים הרגשתי ממש טוב ונהניתי הרבה יותר. עכשיו אני מבינה למה הקימו מדינה בשביל היהודים, ואני מבינה עוד יותר למה אני רוצה להשאר לגור בארץ תמיד. אני מרגישה הרבה יותר בטוחה עם החוצפה הישראלית מאשר עם נימוס של עמים זרים. הרגשתי כל כך גאה כל פעם שראיתי חיילים מצה"ל, ואני יודעת שגם אני ארצה בבוא היום להתגייס לצבא ולתרום למדינה. אני רוצה להיות חלק מהעם הזה, גם אם אין פה צדק חברתי, וגם אם איראן מאיימים עלינו עם פצצות.
בהצלחה לכל מי שמתחיל שנה חדשה בבית ספר או בכל מקום אחר 
בבלוג זה
בכל הבלוגים
