.Please mind the gap
?Did you see more glass |
| 1/2010
פרדי נגד ג'ייסון
אני באמת לא יודעת למה אני צריכה את כל זה על הראש. יש כל כך הרבה דברים שיכולתי לחסוך מעצמי וכל כך הרבה כאב שיכולתי להמנע ממנו ועוד יותר כאב שיבוא בהמשך, שאני לא מבינה למה אני עוד כאן.
כבר שנים לא הייתי כל כך קרובה לזה כמו היום. הכל היה מוכן, הכדורים והכוס מים ליד, ופשוט לא הצלחתי לעשות את זה. זה מדהים שכבר 7 שנים יש לי את הזוועה הזאת אבל אני עדיין מפחדת, למרות שלא נראה שהמגמה הכללית היא שנהיה יותר ויותר גרוע, אלא זה שעם הזמן רק קשה לי יותר להתמודד עם מה שקורה לי.
כרגע נראה שעברתי את נקודת השבירה התורנית ואני אמורה להרגיש בסדר, אבל אני לא מרגישה בסדר בכלל.
האמת היא שאני אפילו לא באמת יודעת מה אבחנו לי חוץ מזה שיש בזה "disorder". לא הלכתי לעשות מחקרים בספרייה העירונית ולא ניסיתי לחפש את זה בויקיפדיה. אפילו את הסיכום טיפול של הפסיכיאטרית לא קראתי. רוב הזמן אני עדיין מנסה לחשוב שאני יכולה לחיות בנפרד מהחלק הזה בי, אבל האמת היא שאני יודעת כבר מזמן שזה לא באמת יעבוד. כרגע אני בעיקר מאשימה את הנסיבות, אבל זה בטח סתם תירוץ עלוב. גם אם הייתי מוחקת לגמרי את אבא ואמא ובעלה, יחד עם כל התקופה של חטיבת הביניים, גם אם אפרת לא הייתה מתאבדת והייתה ממשיכה ללמוד ומסיימת תואר כבר מזמן, וגם אם יכולתי להיות בטוחה שאיתמר לא יילך בעקבותיה ושהוא בסדר גם כשאני לא שם [האמת היא שזה לפעמים נראה כאילו הוא יותר בסדר כשאני לא שם], גם אם מישהו היה מחזיר לי את גל, ומעלים את כל תקופת הצבא של אורחן, ומוודא שיונתן לא ימות איפשהו בטריטוריה הימית [הלא קיימת] של סוריה או בטריטוריה הימית [הקיימת] של רצועת עזה,
אני לא יודעת, אולי אז הכל איתי היה בסדר. אבל רוב הסיכויים שהמוח המעוות שלי היה צריך להתאמץ הרבה יותר אבל בסופו של דבר היה קורא עיתונים ורואה חדשות ברוץ 2 ומוצא סיבות אחרות.
המצב הבאמת דפוק הוא שאני יודעת שאחרי הכל, מתישהו זה יקרה. תמיד יכול להווצר מצב שלא יהיה לי אכפת יותר מזה שיכאב לי, או מה תגיד אמא ומה יחשבו השכנים ומה הפסיכיאטר הצבאי יכתוב בדו"ח. בטח זה לא יילך חלק בפעם הראשונה וזה ייקח כמה וכמה ניסיונות, אבל בסופו של דבר זה יצליח. אני מקווה לא למות בבית אלא באמבולנס בדרך לבית חולים, כי הבית שלי הוא לא מקום ראוי למות בו. והכי אני מקווה שזה יקרה לפני לפני שיתרחש כאן עוד משהו שידפוק אותי עוד יותר.
אורחן רוצה שאני אחזור לכדורים שלי. לפני חודש חשבתי, "וואו, זה בטח נראה ממש רע מבחוץ. הפסיכיאטר נותן לי מרשמים ואומר שאני צריכה להמשיך לקחת את התרופות שלי, ואני מפסיקה על דעת עצמי בלי שהוא יידע, ובסך הכל הוא אומר את זה לטובתי, לא?" [לא]. עכשיו זה נראה ממש רע גם מבפנים, אבל אני פשוט לא יכולה לקחת את התרופות שלי שוב. זה נכון שככה הכל עוד פעם איום ונורא, אבל כשאני ככה, לפחות אני לא נגעלת מעצמי, וגם נראה לי שגל אוהב אותי שוב. ואני לא יכולה לוותר על האהבה הזו, כי אין אף אחד חוץ מגל שאוהב אותי יותר מכל אחד אחר בעולם, ונראה לי שאני צריכה את זה בשביל לנשום.
הקטע הכי עצוב בכל הסיפור הזה הוא שאני יודעת שאין לי מקום, אבל איכשהו בכל זאת אני עדיין פה.
| |
|  כינוי:
Alia Atreides בת: 35 MSN:
עכביש עם כנפייםתמונה |
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
