| 5/2010
יש לי בחילה
וגם כמה רעיונות לסיבות טובות.
אולי אני הופכת להיות איציק.
אני לא מבינה למה אני חייבת כל כך להקשר תמיד לכל בן אדם שאני פוגשת. למה כל דבר הכי קטן שקורה למישהו הכי חסר חשיבות מבחינתי מוציא אותי מאיזון. מספיק מסובך לי עם עצמי לבד, ואין לי שום סיבה לאהוב כל כך את כל העולם.
אין לי שום יכולת לסיים קשרים שאני יודעת שמזיקים לי כי אני פשוט מפחדת לאבד אנשים מהחיים שלי. זה כאילו שאני שמה בכל אחד שאני מכירה חלק מעצמי ואם קורה משהו והקשר מסתיים מכל סיבה שהיא והאדם הזה יוצא מהחיים שלי, גם החלק הזה יוצא יחד איתו ואני יודעת שהוא לא יחזור יותר אף פעם וזה משאיר לי חור בבטן. לקח לי שנתיים וחצי להפסיק לפחד להכנס למקלחות לבד ועוד חצי שנה להפסיק להסתכל בחשש על הוילון. שלשום נסעתי בקו 3 בתשע וחצי בערב והנהג החליט שהתחנה האחרונה שלו היא בהדר וכולם צריכים לרדת, למרות שיש לו עוד בסביבות ה20 תחנות. אז ירדתי מהאוטובוס כי פחדתי להתווכח איתו, והלכתי שעתיים בהדר כי ניסיתי למצוא תחנה שיש בה אוטובוס ללב המפרץ בשעה כזו. היה שם בניין נטוש שלא רואים כלום מבעד לכניסה שלו כי הכל שחור בפנים, והיה שם ריח ממש חזק של נרגילה. אז עברתי לידו כאילו כלום לא קרה וחציתי כבישים ברמזור אדום כי לא שמתי לב שיש רמזור בכלל, בגלל שלא היו מכוניות והכל היה ריק, אבל אז אחרי בערך שתי דקות פשוט חזרתי ועמדתי מול הכניסה ונשמתי עמוק. רציתי להכנס אבל לא נכנסתי [הגיון בסיסי עדיין יש לי]. אחרי זה מצאתי את האוטובוס והתקשרתי לנבט. לא בכיתי, כי נבט דיבר המון וזה גרם לי לחשוב על יאס"א, אפילו שבכל השיחה הוא בעיקר אמר לי כל פעם במילים שונות כמה הייתי חברה נוראית. ניסיתי להגיד לו שגם הוא לא היה חבר מי יודע מה, אבל המגננה שלי לא הייתה מוצלחת כי שנינו ידענו שזה לא נכון והוא צודק.
אני תמיד שואלת את החברים שלי אם הם אוהבים אותי, ולרוב זה בא בוריאציה המעצבנת של "את/ה אוהב/ת אותי יותר מ?". כשאומרים לי שלא, אני בוכה כי אני נעלבת, וכשאומרים לי שכן אני בוכה כי אני חושבת שמשקרים לי כדי שאני לא אעלב ואבכה. אני כל הזמן רוצה להיות הכי טובה בשביל כולם כי רק ככה אני מרגישה בסדר עם עצמי ובטוחה עם אחרים, וכרגע אין אף אחד שאני הכי חשובה לו וזה גורם לי להרגיש כמו באחד הבניינים הענקיים האלה בחו"ל שבקומות העליונות שלהם יש מרפסות עם רצפה מזכוכית ואנשים צריכים ללכת על זה כי זה מגניב ונותן תחושה כאילו הולכים באוויר. אני מפחדת שהכל יהיה ממש נורא ולא יהיה אף אחד שיעזור לי, כי לכולם יש תמיד מישהו חשוב יותר ויקר יותר לדאוג לו. זה ממש מפחיד שיש לי תמיד מישהו שהוא החבר הכי טוב שלי אבל אני אף פעם לא החברה הכי טובה שלו. זו בדידות נוראית שאני לא יכולה לתאר לאף אחד. תמיד כשאני מנסה לדבר על זה מסתכלים עליי כאילו אני מטומטמת ואומרים לי שיש לי חברים נפלאים שאוהבים אותי ואין לי מה להתלונן, ואז אני מרגישה טיפשה על זה שהייתי פרנואידית, אבל זה רק מחמיר את הפרנויה שלי ואני מתחילה לחשוב שאף אחד לא אוהב אותי וכולם מעמידים פנים שהם חברים שלי כי הם מרחמים עליי בגלל שאני דפוקה.
אני מפחדת שאני לא אוכל לחיות כמו בן אדם נורמלי אף פעם. בעוד שבועיים אני הולכת להופעה של swallow the sun ואף אחד מהחברים שלי לא בא איתי כי אני בכלל לא מכירה אנשים ששומעים מטאל חוץ מאורחן שזה לא הסגנון שלה, אבל אורחן אמרה שהיא וחברים שלה ישבו בחוץ בזמן שאני אהיה שם ואז שמחתי, כי ככה אם אני ארגיש רע אני אוכל לצאת החוצה ויהיה שם מישהו שיהיה לו אכפת שאני לא ארוץ לכביש כי אני מבוהלת [קרה לי כשהלכתי עם אמא לרופא שאחרי שאמא סיפרה לו שניסיתי להתאבד הוא אמר שבמקומה הוא היה מרביץ לי]. ואז היא סיפרה את זה לאריק אבל אריק לא כל כך רוצה להיות שם ועכשיו אני לא רוצה שהם יהיו שם בכלל כי נראה לי שאריק כועס [זה ממש מגוחך, בגלל שאריק אף פעם לא כועס] וחוץ מזה אני לא רוצה לגרור לזה גם את מייק וקייט כי הם לא מכירים אותי בכלל וזה יהיה מוזר. אני בכל מקרה ממש מפחדת ללכת לשם כי ברוב הפעמים האחרונות שניסיתי להכנס למקומות צפופים עם הרבה אנשים היה לי התקף חרדה ואז היה לי היפרוונטילציה או לחילופין התקף אסתמה, ואז בכיתי כי לא יכולתי לנשום ולרוב גם נפלתי עם הרצפה בגלל שרעדו לי הרגליים והידיים. זה דפוק ממש להגיד את זה אבל אני מאוד מקנאה בכל האנשים שלא צריכים לקחת את כל הדברים האלה בחשבון לפני שהם הולכים להופעה.
אני מפחדת שבקצב הזה אני לא אוכל להיות עצמאית ואהיה תמיד תלויה בחברים שלי ואחפש לי מישהו שאני אהיה הכי חשובה לו בעולם, כדי שהוא יפחד לאבד אותי ויסכים לעשות בשבילי את כל הדברים שאני לא מסוגלת לעשות בעצמי. הסתובבתי מאז אייקון עם משקפיים שבורים, כי פחדתי ללכת לאופטומטריסט שיתקן לי אותם [אורחן עשתה את זה ב10 דקות]. אני לא שואלת אנשים כיוונים אם הלכתי לאיבוד בחוץ ומעדיפה להתקשר לאיציק שימצא אותי על המפה גם אם זה בשש בבוקר ויגיד לי לאן ללכת. להתקשר לקבוע תור לרופא זו משימה שדורשת כוחות נפשיים עצומים ולרוב אני פשוט מבקשת מאמא לעשות את זה [ואז בעלה צורח עליי שאני ילדה גדולה כבר וצריכה לקחת אחריות על החיים שלי]. זה כמובן כל עוד אני לא לוקחת קלונקס, כי כשאני כן לוקחת קלונקס אני נהיית מת מהלך ואז לא ממש אכפת לי משום דבר. אני תמיד מבקשת מאמא שתבוא איתי לכל הרופאים שלי כי כשאנשים נדחפים לפניי בתור אני לא אומרת להם שום דבר כי אני מפחדת שהם יגידו לי משהו מגעיל או יצעקו עליי, ואז אני אתחיל לבכות או לצרוח כי אני אהיה מבוהלת [שזה לא כזה נורא כי כשאני בוכה בגללם בתור לרופא הם מבקשים סליחה איזה מאה פעם וכשהם רואים שאני לא נרגעת הם נותנים לי להכנס ראשונה]. כשאני כבר כן נכנסת לרופא אני לא ממש מסוגלת לדבר איתו, ורק עונה לו עם כן או לא עם הראש, ואז במקרים הנדירים שאמא שלי נמצאת שם איתי היא אומרת לי להפסיק להתנהג כמו ליצן, אבל אני לא מתנהגת כמו ליצן, פשוט יש לי בעיה. אני שונאת לנסוע באוטובוסים בינעירוניים שעוצרים בכמה תחנות כי אז כשאני עולה על האוטובוס וצריכה לקנות כרטיס אני צריכה להגיד לנהג לאן אני נוסעת, ואני מפחדת שהוא ישאל אותי אם אני גרה שם או יגיד משהו שאמור להיות מצחיק ואז אני אצטרך לדבר איתו. כשאני בעבודה ויש משמרת לחוצה המנהל משמרת צורח[ים] במיקרופון אז יש לי התקף חרדה למרות שהוא לא אמר שום דבר רע לי אישית והוא [הם] קורא לי "מותק" ונותן לי לצאת להפסקה אם אני צריכה ופבל תמיד אומר לי "אל תדאגי, הוא ככה כי הוא מטומטם" אפילו כשהוא [הם] צודק ולא מטומטם בכלל. האמת היא שזה די מדהים אותי שאני מסוגלת לקום כל יום וללכת לעבודה, ועוד במקום כזה, ואני תוהה עוד כמה זמן אני אוכל להמשיך לסבול את זה כי האווירה הזו פשוט גומרת אותי נפשית. הם לא יודעים שאני דפוקה בשכל כי יש שם עוד בסביבות ה300 אנשים אז למזלי אף אחד לא שם לב אליי במיוחד, ואני לא יכולה לספר שם לאף אחד למה אני לא בצבא למשל, כי ככה כולם יידעו ועכשיו הם סתם חושבים שאני פשוט מתנהגת מוזר וכשאני בוכה או צורחת הם לא מתייחסים לזה בצורה מיוחדת כי האת היא שיש תקופות שדי נורא שם וכולם שם עושים את זה מדי פעם.
זה כמו הדבר שאני חולה בו שאף אחד לא יודע מה הוא [הרופאים מנחשים כבר שנתיים בערך]. בגלל שאני לא בסכנת חיים מזה אף אחד לא ממש לוקח את זה ברצינות למרות שאני ישנה 11 שעות ביום בערך ולא מסוגלת לתפקד כמו שצריך אם זה פחות שעות ואני לא עומדת יציב וכשאני נופלת במדרגות אנשים שמכירים אותי צוחקים עליי כי אני מגושמת ואנשים שלא מכירים אותי חושבים שעישנתי משהו. כשהייתי את התשעה חודשים שלי בצבא כל הזמן הייתי באה למרפאה עם חתכים בברכיים ובידיים כי הייתי נופלת והם תמיד הסתכלו עליי במבט של "עוד פעם זאתי" וחשבו שאני עושה את זה בכוונה.
אני ממש מפחדת מהיום שבו לאנשים פשוט יימאס לדאוג לי כל הזמן, כי אני לא אהיה מעניינת יותר, או כי הם יאבדו תקווה לגבי ה"מקרה" שלי, או כי יהיו להם דאגות גדולות יותר עם מישהו שהם יותר אוהבים ויותר מפחדים לאבד, או כי מאז שעזבתי את יאס"א השכל שלי יותר ויותר נדפק וכבר עכשיו יש אנשים שלא מסוגלים להתמודד עם זה [גל אמר לי שאם זה יימשך ככה הוא לא יוכל להיות חבר שלי יותר ואני התחלתי להתנצל כי ממש נבהלת ופחדתי שאני אתחיל לבכות ואז הוא עוד יותר יכעס] ואני לא יודעת מה אני אעשה אם זה יקרה. לדעתי רוב האנשים שאני מכירה לא מבינים שאני לא עושה את זה בכוונה או מתוך עצלנות וכשאני אפסיק להיות מעניינת הם פשוט יחליטו שצריך ללמד אותי בדרך הקשה ולא יהיו שם יותר ואז יהיו לי המון חורים בבטן ואני אדמם ואמות.
| |
|  כינוי:
Alia Atreides בת: 35 MSN:
עכביש עם כנפייםתמונה |
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
