.Please mind the gap

היינו הבובות שלך, זה הכל.

ישבנו בתוך ארון זכוכית מפואר, עם מדפים ממסופרים, כל בובה במקום הקבוע שלה. כמה פעמים בשבוע היית מוציא אתנו מהארון, משיב אותנו ליד השולחן במעגל בכיסאות צעצוע קטנים ועושה לנו מסיבת תה. הזזת את הידיים שלנו ודיברת בקולות שלנו, עצמת את עינינו כשהלכנו לישון ופתחת אותן שוב למחרת. בלעדיך לא יכולנו לעצום את העיניים, רק הסתכלנו עליך בעיני הזכוכית המבריקות שלנו, באותה הבעה קפואה של חצי חיוך. הבעה של בובה.

אני רוצה לחשוב שאף פעם לא היית אכזרי. הקפדת לסדר אותנו בחזרה במקומות שלנו אחרי כל משחק במסיבת תה. נתת לכל בובה את השם שלה ואת הנפש שלה. הייתה לך בובה יפה, ובובה שדיברה כשהיו לוחצים על הכפתור, ובובה שהיה לה מפתח פיצפון בגב ואחרי שסובבו אותו היא יכלה ללכת. הלבשת אותנו בשמלות הכי יפות שהצלחת לדמיין. קראת לנו סיפורים, ושמרת על שאר המשחקים שלך רחוק מאיתנו. מעולם לא הלבשת אותנו במדי צבא ונתת לנו רובים. היית מתקן אותנו בכל פעם שנשברנו אחרי שבעוד התקף זעם זרקת אותנו אל הקיר. חלקנו נשברנו כל כך שפחדנו שתזרוק אותנו לפח, אבל אף פעם לא עשית את זה. שמרת אותנו אצלך עד שגדלת. חלקנו הלכנו לאיבוד, לא בכוונה. ההורים לקחו אותנו במזוודה בשבילך אבל שכחו אותנו באמצע שום מקום. אנחנו היינו בובות, ואתה היית רחוק, אז לא שמענו אותך קורא לנו ולא ראינו אותך מחפש אותנו ברווח החשוך שמתחת למיטה, ולכן לא יכולנו לחזור.

בלילות, כשהיית ישן, או כשלא היית בבית, היינו מדברות עליך בלחש, אבל זה אף פעם לא נמשך יותר מכמה דקות. גם כשהיית רחוק, פחדנו שתשמע. לא פחדנו ממך, אהבנו אותך בכל ליבנו. פחדנו רק להישאר לבד בלי מפעיל הבובות שלנו. ידענו שאנחנו יכולות למות אם לא נישאר שלך, אם לא תמשיך להושיב אותנו ליד השולחן עם כלי הצעצוע ולהכניס את כוסות הפורצלן הזעירות לתוך הידיים שלנו ואת המילים לתוך השפתיים האדומות והסגורות שלנו ואת המבט לתוך עיני הזכוכית.אהבנו אותך כל כך. אהבת אותנו גם, אני בטוחה.

סליחה שלא הבנו את זה אף פעם. היית כל כך שונה מאיתנו שגם כשרצינו, לא הצלחנו להיות בשבילך יותר ממה שאנחנו. היינו רגילות כל כך, נוצרנו מאותה תבנית סיליקון באותו מפעל. אף פעם לא היינו מצליחות להיות ילדות אמיתיות כמוך. כשאני חושבת על איך אני זוכרת אותנו, עצוב לי. אני זוכרת שניסיתי להיות ילדה אמיתית ונכשלתי. עצוב לי עליך, לא עליי. היו לי חברות בובות, ואתה היית כל כך בודד.

אני לא יודעת איך לא הבנתי את זה עד עכשיו. לפעמים חשבתי שהיית רע. אולי הייתי בובה עיוורת.

גם לא מתמודד בולט לתואר, כבר היה גרוע יתר.

זה היה כל כך מוזר,

משהו ענק נשבר בתוכי כשהשמש זרחה.

היום כשעזבתי את הדירה רק לין הייתה שם, וכשאמרתי לה שאני הולכת ואיחלתי לה חג שמח, הייתי בטוחה שאני לא חוזרת לשום מקום אף פעם.

התחלתי לבכות רק כשנעלתי את הדלת מאחוריי.

[כן, עד כדי כך]

אני חייבת לסיים את כל העניינים הלא פתורים שלי. זה לא הגיוני מה שקורה לי בזמן האחרון. לא הגיוני שאני פוגשת את גל פעם בחודש ליום-יומיים ואז בוכה כל הלילה, וזה עוד פחות הגיוני שאני הולכת לנדב בשביל לעשות את זה. לא הגיונית גם העובדה שכדי לצמצם את כמות הבלגן, ויותר חשוב, את החשיבות שלו, אני חושבת על גילי ובזה יוצרת לעצמי עוד בלגן.

אין לי תוכנית פעולה ברורה אבל זה חייב להפסק. זה לא באמת כל כך מורכב. הבעיה היא שאני פשוט מנסה לפצל את העולם שלי. לשים בכל אחד שאני מכירה קצת מעצמי. אבל אף אחד לא צריך להיות העולם שלי כי זו אחריות גדולה מדי, וזו לא מחובתו של אף אחד להרים אותי כשאני נופלת. אף אחד לא חייב להחזיק אותי.

הייתי חכמה. ידעתי לקשור אליי אנשים בצורה כל כך שקופה ומטושטשת שהם חשבו שהם עושים את זה מרצונם החופשי. דרך הפעולה הייתה פשוטה: כל אחד ממש ממש צריך משהו. אולי הקשבה, אולי דרמה, אולי לטפל במישהו. יש כל כך הרבה כפתורים שאפשר ללחוץ עליהם. הייתי בוחרת אדם ונותנת לו את מה שהוא צריך, ואז הוא היה שלי. הוא היה מפחד לאבד אותי, ולי היה עולם חדש בכל פעם.

זה חייב להגמר.

I was standing on the surface of a perforated sphere
when the water filled every hole
And thousands upon thousands made an ocean,
making islands where no islands should go
oh no...