.Please mind the gap

היינו הבובות שלך, זה הכל.

ישבנו בתוך ארון זכוכית מפואר, עם מדפים ממסופרים, כל בובה במקום הקבוע שלה. כמה פעמים בשבוע היית מוציא אתנו מהארון, משיב אותנו ליד השולחן במעגל בכיסאות צעצוע קטנים ועושה לנו מסיבת תה. הזזת את הידיים שלנו ודיברת בקולות שלנו, עצמת את עינינו כשהלכנו לישון ופתחת אותן שוב למחרת. בלעדיך לא יכולנו לעצום את העיניים, רק הסתכלנו עליך בעיני הזכוכית המבריקות שלנו, באותה הבעה קפואה של חצי חיוך. הבעה של בובה.

אני רוצה לחשוב שאף פעם לא היית אכזרי. הקפדת לסדר אותנו בחזרה במקומות שלנו אחרי כל משחק במסיבת תה. נתת לכל בובה את השם שלה ואת הנפש שלה. הייתה לך בובה יפה, ובובה שדיברה כשהיו לוחצים על הכפתור, ובובה שהיה לה מפתח פיצפון בגב ואחרי שסובבו אותו היא יכלה ללכת. הלבשת אותנו בשמלות הכי יפות שהצלחת לדמיין. קראת לנו סיפורים, ושמרת על שאר המשחקים שלך רחוק מאיתנו. מעולם לא הלבשת אותנו במדי צבא ונתת לנו רובים. היית מתקן אותנו בכל פעם שנשברנו אחרי שבעוד התקף זעם זרקת אותנו אל הקיר. חלקנו נשברנו כל כך שפחדנו שתזרוק אותנו לפח, אבל אף פעם לא עשית את זה. שמרת אותנו אצלך עד שגדלת. חלקנו הלכנו לאיבוד, לא בכוונה. ההורים לקחו אותנו במזוודה בשבילך אבל שכחו אותנו באמצע שום מקום. אנחנו היינו בובות, ואתה היית רחוק, אז לא שמענו אותך קורא לנו ולא ראינו אותך מחפש אותנו ברווח החשוך שמתחת למיטה, ולכן לא יכולנו לחזור.

בלילות, כשהיית ישן, או כשלא היית בבית, היינו מדברות עליך בלחש, אבל זה אף פעם לא נמשך יותר מכמה דקות. גם כשהיית רחוק, פחדנו שתשמע. לא פחדנו ממך, אהבנו אותך בכל ליבנו. פחדנו רק להישאר לבד בלי מפעיל הבובות שלנו. ידענו שאנחנו יכולות למות אם לא נישאר שלך, אם לא תמשיך להושיב אותנו ליד השולחן עם כלי הצעצוע ולהכניס את כוסות הפורצלן הזעירות לתוך הידיים שלנו ואת המילים לתוך השפתיים האדומות והסגורות שלנו ואת המבט לתוך עיני הזכוכית.אהבנו אותך כל כך. אהבת אותנו גם, אני בטוחה.

סליחה שלא הבנו את זה אף פעם. היית כל כך שונה מאיתנו שגם כשרצינו, לא הצלחנו להיות בשבילך יותר ממה שאנחנו. היינו רגילות כל כך, נוצרנו מאותה תבנית סיליקון באותו מפעל. אף פעם לא היינו מצליחות להיות ילדות אמיתיות כמוך. כשאני חושבת על איך אני זוכרת אותנו, עצוב לי. אני זוכרת שניסיתי להיות ילדה אמיתית ונכשלתי. עצוב לי עליך, לא עליי. היו לי חברות בובות, ואתה היית כל כך בודד.

אני לא יודעת איך לא הבנתי את זה עד עכשיו. לפעמים חשבתי שהיית רע. אולי הייתי בובה עיוורת.

אני כאן כי בחללית שלי נגמר הדלק.

~

תגלית מדעית חדשה-ישנה: כוכב הלכת הזה שומם ושום דבר לא חי בו כבר שנים. אולי מעולם לא היה חי, זו תעלומה שיכאב לי מדי לפתור.

מדי פעם זורחת מעליו שמש לבנה, רחוקה ואדישה. אם יכולתי לדעת שהחיים הנסתרים שדמיינתי היו רק הצללים שזזו עם התקדמות השמש בקו האופק, כף רגלי לא הייתה דורכת בו לעולם. אבל עכשיו אני יכולה רק לחשוב, מה היה קורה אילו, כי אני כבר רגילה, ובאמת אוהבת את המרחבים הפתוחים, האבנים החדות והחשופות, רוחות הסערה העזות, המבנים הוירטואליים המתפוררים שמלאים בספריות עצומות. יש כאן כל כך הרבה מידע ואין אף אחד שיקרא. היתרון המרכזי של השהות שלי פה הוא שלא נשאר לי כאן מה להרוג. אני טובה בזה. נדמה לי שאני בטעות הרגתי את החיים על הכוכבים הקודמים שלי בייסורים, אין לי הסבר אחר לשאלה הנצחית בדבר היעלמותם.

כשאני הולכת על פני השטח של הכוכב הזה אני לא משאירה מאחוריי שום עקבות, אבל האבנים החדות פוצעות את כפות הרגליים שלי עד זוב דם. הלוואי שהדמעות שלי ישאירו כאן בורות קטנטנים בעומק אלפי קילומטרים. אבל זה לא קורה. כמו שאמרתי, אין כאן מה להרוג.

חוץ מזה אני גם טובה בלהתחזות ליצור מת. כשאני יצור מת, הכוכב הזה מזהה אותי כחלק מעצמו ולא מנסה לפגוע בי. הוא אפילו עוטף אותי במעטפת דקיקה ושקופה של חיבה. אין לי מושג למה ומאיפה לכל הרוחות זה מגיע, אבל כשאני מנסה להאחז בהרגשה הזו הכל מתפוגג ועולה לכיוון השמיים השחורים בעשן אפור מסתלסל. אולי הכוכב אומר, "את בעצם לא מתה, אז עשיתי את זה בכוונה".

אולי אני אמות כאן במדבר הזה. העצמות שלי יישארו, והאדם הבא לא ירגיש בודד כל כך.

אולי יקרה ההיפך, אני אחפש את החללית שלי ואעזוב את המדבר הזה. אני מקווה שהכוכב הזה ייסדק כשאשאיר אותו מאחוריי.

והכי אני רוצה להצית אש גדולה ולשרוף את הכל, ולראות האם בכל זאת אוכל למצוא יצור חי כאן, שינסה לברוח מהחום בצעקות כאב. ואז ארוג אותו בזריקת רעל, כי זה מה שהחיים שלי על הכוכב הזה עושים לי כבר במשך חודשים. איפה השארתי את החללית המזורגגת? יוסטון יקירתי, זה כואב לי כל כך.

אני מעדיפה להתייחס לזה כאילו הוא היה סוג של שליח

manipulated living

[לא בטוחה איך להגיד את זה בעברית]

הוא הגיע כדי להראות לי משהו. להסביר שאני לא בדרך הנכונה. להגיד לי כמה אני לא בסדר. לתקו אותי, אולי. ואז להיעלם מהחיים שלי.

ככה אני מעדיפה לראות את זה, ככה זה פחות עצוב לי, אני חושבת.