היום אמא שלי הראתה לי סרטון וידאו שהיא צילמה לפני שנתיים כשסיימתי את יאס"א ובדיוק חזרתי הביתה בקיץ. המחלה שלי הייתה ממש ממש ממש חמורה באותה תקופה, והסרטון מראה אותי שוכבת על המיטה בחדר שלי ואת מיה וקרן יושבות על השטיח מתחת למיטה ואני מספרת להן סיפור על תנין שהיה חולה והלך לחפש את התרופה שלו שנמצאת "בראש המגדל הגבוה ביותר" אבל בכל פעם שהוא התקרב למגדל, המגדל נעלם והופיע מחדש במקום אחר.
בכיתי כשראיתי את זה, כי מתישהו במהלך הסיפור ניסיתי לרדת מהמיטה כדי לשבת לידן על השטיח ולא הצלחתי להחזיק את עצמי יציבה במעבר הזה ונפלתי מהמיטה לרצפה, ובהמשך רואים איך אני מנסה להשען על הידיים ולהתרומם כדי לשבת ולא מצליחה.
אפילו שכרגע אני מרגישה מגעיל רוב הזמן נראה לי שבאופן כללי יש לי מזל.
לפני כמה דקות נזכרתי באירוע קליטה בתחילת כיתה י'. אמרו לנו לבוא עם בגד ים, אבל לי לא היה. זאת אומרת, באופן עקרוני היה לי, אבל לא יכולתי לשים אותו כי הצלקות על הרגליים שלי היו ממש בולטות באותה תקופה וגם היו שם די הרבה חתכים חדשים. אז ביקשתי מנעמה את המכנסיים היחסית-קצרים הכחולים שלה וכשהיא שאלה למה אני לא שמה בגד ים אמרתי לה שזה בגלל שאני ביישנית.
באירוע קליטה לא היה כיף במיוחד והזיכרון הכי חזק שלי הוא שהיה לי חם וחוץ מזה היה לי בעיקר משעמם ואני גם זוכרת את אורי בקימונו סגול למרות שאז לא ידעתי להעריך עד כמה זה באמת מצחיק. באחת ההפעלות שעשו לנו כדי להוציא אותנו מהשעמום היינו צריכים להסתובב סביב עצמנו עשרים פעמים ואז לקפוץ מעל מקל שהיה מונח על האדמה. הם אמרו לנו "נראה אתכם", ואני ביקשתי להיות ראשונה כי זה נראה לי נורא קל.
אז הסתובבתי וקפצתי. ראיתי את המקל מונח על האדמה אבל כשניסיתי לכוון את עצמי להיות מעליו פתאום מצאתי את עצמי עפה בכיוון שונה לחלוטין - באלכסון ולמטה. כשנפלתי, ראיתי את המקל במרחק של מטר [בכיוון הלא נכון] והראש שלי הסתובב בטירוף ונהיה שקט כזה, ואז נוהר קמה והתיישבה לידי למרות שבקושי דיברנו קודם בכל השבוע וחצי של השנה, ושמה את היד שלה על הרגל שלי ולא נתנה לי לקום גם כשאמרתי לה שאני מרגישה בסדר [אפילו שברגע זה אני לא הכי יכולה לקום מהרצפה]. לקח לי משהו כמו עשרים שניות להבין שהסיבה שהיא יושבת לידי היא שכשנפלתי המכנסיים שלי איכשהו התקפלו למעלה ואחד החתכים שלי נפתח והתחיל לרדת לי דם, והיא שמה את היד שלה על הרגל שלי כדי להסתיר את זה מכולם. כשקמתי אמרתי לה ממש בשקט תודה אבל אני לא חושבת שהיא שמעה.
הסיבה היחידה שבגללה נוהר ואני דיברנו בכיתה י' הייתה החדר שבו גרו רנן וליעד, ששתינו היינו בו די הרבה, והשיחות הסתכמו בעיקר באסטרטגיות שונות לשכנע את ליעד ורנן לכבות את האור, לקפוץ על פלג, לעטוף אותו בשמיכה ולדגדג אותו. בכיתה י"א לא דיברנו בכלל, כי לא הייתה לנו מי יודע מה אינטרקציה עם אנשים משותפים, וכשחזרנו לדבר מדי פעם בכיתה י"ב זה היה כי ישבנו ביחד בשיעור מתמטיקה ועשינו ביחד את התרגילים [יותר נכון נוהר עשתה ואז הסבירה לי איך היא עשתה את זה], וגם כי דיברתי עם ליעד יחסית הרבה בגלל צוות הגברה מאז שנעמה עזבה.
באחד משיעורי מתמטיקה נוהר יצאה באמצע השיעור והשאירה את המחברת שלה על השולחן, ואין לי מושג למה, אבל פתחתי אותה באמצע, בחלק שבו היא לא כתבה עדיין, רשמתי "נוהר, אני אוהבת אותך", הקפתי את זה בלב, והחזרתי את המחברת למקום. נראה לי ששכחתי מזה עוד באותו יום, והיא לא אמרה על זה שום דבר אף פעם אז גם לא הייתה סיבה להיזכר.
באחת מאינסוף החזרות לאינסוף האירועים שליעד ואני היינו צריכים להיות בהם באופן אישי כי לא ניהלנו את הצוות בצורה בכי מוצלחת והעבודה שם הייתה בהתאם, ליעד אמר לי שהוא שכח את המפתחות לגשר בחדר של נוהר וביקש שאני אלך להביא אותם, אז הלכתי. החדר היה ריק והמפתחות היו על המיטה של נוהר, ובדיוק כשלקחתי אותם משם והתכוונתי לצאת ראיתי שהדף הזה שרשמתי לה מודבק לה על הארון.
אולי אני צריכה להתקשר להגיד שלום.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
Alia Atreides