.Please mind the gap

היום חלמתי על אוהד. זה בגלל ששלשום רחל הסייעת שלו לא הגיעה והייתי צריכה להחליף אותה ולעזור לו באנגלית.
היה לו בוחן. אוהד יודע אנגלית.  היו לו 28 שאלות והוא עשה רק שלוש טעויות.

הגשנו את הבוחן למורה והיא הוסיפה עוד 10 שאלות. כשחזרנו למקום אוהד אמר, "ידעתי שזה טוב מדי בשביל להיות הסוף".

אוהד נחשב ליותר "בסדר" מהילדים בכיתה שלי. אני יכולה להבין למה הם כולם חושבים ככה, אם הילדים בכיתה שלי היו מקבלים את הבוחן הזה באנגלית לא היו להם 3 טעויות, היו להם 27. מצד שני, הם קוראים זה לזה "אחי" ומחבקים אחד את השני כל הזמן. אם מישהו היה מנסה לקרוא לאוהד "אחי" אוהד היה קורא לו אידיוט ולא מדבר איתו שבועיים. [אני מחבבת את אוהד. הוא דומה לי כשהייתי קטנה.]

זה היה בדיוק כמו כל החלומות שלי על אנני. יש לי חלומות עליה בלי סוף. על שאר הילדים בכיתה פחות. הוא היה כל כך בסדר, הוא דיבר וצחק וחייך.

אני לא יודעת אם זה קורה בגלל שאני רוצה "לתקן" אותם או שאני רוצה שהם יהיו מתוקנים לבד, או משהו כזה. אני חושבת שלא כי לדעתי ובהתחשב באיך העולם מתנהל היום, עדיף להם ככה. אני לא ממש דואגת לילדים מהכיתה שלי. במיוחד לא לאנני. אנני לא מדברת. היא אוהבת למלא קערות במים ולהשיט בהן סירות נייר קטנות. זה בסדר אפילו שהיא כבר בת 15. אבחון של אוטיזם לא משאיר להם הרבה אופציות ללכת לאיבוד.

אני הכי מפחדת בגלל הילדים אחרים. אני מפחדת בגלל מרקורי, ובגלל אוהד. אוהד בן 13, מרקורי כמעט בגיל שלי. הם יותר מדי בסדר, אף אחד לא יעזור להם כשהם יגדלו. הם לא מחייכים אף פעם. הם חייזרים וכואב להם להיות כאן.

אני כאן כי בחללית שלי נגמר הדלק.

~

תגלית מדעית חדשה-ישנה: כוכב הלכת הזה שומם ושום דבר לא חי בו כבר שנים. אולי מעולם לא היה חי, זו תעלומה שיכאב לי מדי לפתור.

מדי פעם זורחת מעליו שמש לבנה, רחוקה ואדישה. אם יכולתי לדעת שהחיים הנסתרים שדמיינתי היו רק הצללים שזזו עם התקדמות השמש בקו האופק, כף רגלי לא הייתה דורכת בו לעולם. אבל עכשיו אני יכולה רק לחשוב, מה היה קורה אילו, כי אני כבר רגילה, ובאמת אוהבת את המרחבים הפתוחים, האבנים החדות והחשופות, רוחות הסערה העזות, המבנים הוירטואליים המתפוררים שמלאים בספריות עצומות. יש כאן כל כך הרבה מידע ואין אף אחד שיקרא. היתרון המרכזי של השהות שלי פה הוא שלא נשאר לי כאן מה להרוג. אני טובה בזה. נדמה לי שאני בטעות הרגתי את החיים על הכוכבים הקודמים שלי בייסורים, אין לי הסבר אחר לשאלה הנצחית בדבר היעלמותם.

כשאני הולכת על פני השטח של הכוכב הזה אני לא משאירה מאחוריי שום עקבות, אבל האבנים החדות פוצעות את כפות הרגליים שלי עד זוב דם. הלוואי שהדמעות שלי ישאירו כאן בורות קטנטנים בעומק אלפי קילומטרים. אבל זה לא קורה. כמו שאמרתי, אין כאן מה להרוג.

חוץ מזה אני גם טובה בלהתחזות ליצור מת. כשאני יצור מת, הכוכב הזה מזהה אותי כחלק מעצמו ולא מנסה לפגוע בי. הוא אפילו עוטף אותי במעטפת דקיקה ושקופה של חיבה. אין לי מושג למה ומאיפה לכל הרוחות זה מגיע, אבל כשאני מנסה להאחז בהרגשה הזו הכל מתפוגג ועולה לכיוון השמיים השחורים בעשן אפור מסתלסל. אולי הכוכב אומר, "את בעצם לא מתה, אז עשיתי את זה בכוונה".

אולי אני אמות כאן במדבר הזה. העצמות שלי יישארו, והאדם הבא לא ירגיש בודד כל כך.

אולי יקרה ההיפך, אני אחפש את החללית שלי ואעזוב את המדבר הזה. אני מקווה שהכוכב הזה ייסדק כשאשאיר אותו מאחוריי.

והכי אני רוצה להצית אש גדולה ולשרוף את הכל, ולראות האם בכל זאת אוכל למצוא יצור חי כאן, שינסה לברוח מהחום בצעקות כאב. ואז ארוג אותו בזריקת רעל, כי זה מה שהחיים שלי על הכוכב הזה עושים לי כבר במשך חודשים. איפה השארתי את החללית המזורגגת? יוסטון יקירתי, זה כואב לי כל כך.

"העלילה עוקבת אחר שלושה סיפורים שבהם מככבות כמה דמויות בתל-אביב, בואכה הים התיכון. בתיה (שרה אדלר), מלצרית קייטרינג צעירה וחולמנית, מאתרת על החוף ילדה בת חמש (ניקול ליידמן), שאינה מדברת, ומאמצת אותה בעל כורחה, לאחר שבמשטרה מסרבים לקחת עליה אחריות. החיפוש אחר הורי הילדה מציף בתודעתה של בתיה גלי זיכרונות מתוקים-מרירים, תמונות אלבום ישנות שהדחיקה, חלקן טראומטיות.

 על אף שכל הסיפורים מקבלים זמן מסך שווה בערך, הסיפור של בתיה מתבלט בתור המרכז שסביבו סובב שאר הסרט. בתיה בקושי יכולה לדאוג לעצמה, אבל היא נזרקת לתפקיד של אמא מאמצת, כשמהים יוצאת ילדה קטנה ובלתי מוסברת עם עיניים מדהימות וגלגל מתנפח - שאיננה אומרת מילה.

בתיה היא אחת מהאנשים האלה שתמיד נראים קצת אבודים, כאילו המציאות מפתיעה אותם. אתם יודעים, אלה שאתם רואים לפעמים ברחוב וחושבים שאולי כדאי לשאול אותם אם הכל בסדר ואם הם צריכים עזרה להגיע לאיזה מקום, אבל בסוף אתם מחליטים שלא.

למים ובייחוד לים יש סמליות רבה. המים מיצגים את החיים, הגשם את השטיפה של הדברים שהיו עד כה לטובת התחלה חדשה, כפי שהדבר קיים בסוף הסרט. הים מייצג גם את הרצון לבריחה למחוזות חדשים, אחרים, שונים, ובכולם יש את עניין העצמי - הטיפול בסובייקט הפרטי, שצריך לעבוד קודם כל על עצמו, אך רק בעזרת אחרים, היחידים משלימים עם עצמם.

בים לעיתים רבות גם מתבודדים, מעכלים דברים, מעלים דברים שהתת-מודע מתעסק בו בלי הפסקה. המים מייצגים את החיים, שצריכים להמשיך בצורה שלמה ושלווה. כל אלה נמצאים במרכז העלילה, בניסיון למצוא שלום ושלווה עם עצמך ועם ובעזרת האחרים שסביבך".