היום חלמתי על אוהד. זה בגלל ששלשום רחל הסייעת שלו לא הגיעה והייתי צריכה להחליף אותה ולעזור לו באנגלית.
היה לו בוחן. אוהד יודע אנגלית. היו לו 28 שאלות והוא עשה רק שלוש טעויות.
הגשנו את הבוחן למורה והיא הוסיפה עוד 10 שאלות. כשחזרנו למקום אוהד אמר, "ידעתי שזה טוב מדי בשביל להיות הסוף".
אוהד נחשב ליותר "בסדר" מהילדים בכיתה שלי. אני יכולה להבין למה הם כולם חושבים ככה, אם הילדים בכיתה שלי היו מקבלים את הבוחן הזה באנגלית לא היו להם 3 טעויות, היו להם 27. מצד שני, הם קוראים זה לזה "אחי" ומחבקים אחד את השני כל הזמן. אם מישהו היה מנסה לקרוא לאוהד "אחי" אוהד היה קורא לו אידיוט ולא מדבר איתו שבועיים. [אני מחבבת את אוהד. הוא דומה לי כשהייתי קטנה.]
זה היה בדיוק כמו כל החלומות שלי על אנני. יש לי חלומות עליה בלי סוף. על שאר הילדים בכיתה פחות. הוא היה כל כך בסדר, הוא דיבר וצחק וחייך.
אני לא יודעת אם זה קורה בגלל שאני רוצה "לתקן" אותם או שאני רוצה שהם יהיו מתוקנים לבד, או משהו כזה. אני חושבת שלא כי לדעתי ובהתחשב באיך העולם מתנהל היום, עדיף להם ככה. אני לא ממש דואגת לילדים מהכיתה שלי. במיוחד לא לאנני. אנני לא מדברת. היא אוהבת למלא קערות במים ולהשיט בהן סירות נייר קטנות. זה בסדר אפילו שהיא כבר בת 15. אבחון של אוטיזם לא משאיר להם הרבה אופציות ללכת לאיבוד.
אני הכי מפחדת בגלל הילדים אחרים. אני מפחדת בגלל מרקורי, ובגלל אוהד. אוהד בן 13, מרקורי כמעט בגיל שלי. הם יותר מדי בסדר, אף אחד לא יעזור להם כשהם יגדלו. הם לא מחייכים אף פעם. הם חייזרים וכואב להם להיות כאן.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
Alia Atreides