שלוש שנים לאמצע החיים

אז מתישהוא בחיים אתה מחליט להירשם למכון כושר מקומי, זה לא קורה ביום אחד, יותר סוג של מהפך אישיותי שאתה עובר לאורך זמן ואני אסביר למה, זה לא שאף פעם לא השתתפתי בפעילות ספורטיבית רצינית, אם לא מחשיבים את החוג לג'ודו בכיתה ד', או את החוג לטיסנאות של גדנ"ע אויר שהפעילות הספורטיבית היחידה מעבר לחיתוך והדבקה של קרשי בלזה במשך השנה, כללה בסיום השנה השתתפות במחנה קיץ בבסיס הטכני בחיפה שהתאפיין בהרבה שכיבות שמיכה וטרטורם של נערים ונערות בני חמש-עשרה ע"י חיילים מאותגרי מיתרי קול,  תשאלו כל אחד מהחניכים האומללים מה הם זוכרים מאותו שבוע, סביר להניח שהם יתארו את החוויה הזו כאירוע טראומטי למדיי ששינה את האופן בו ראו את הצבא באופן לא כל כך חיובי בחייהם (וחבל שככה).

אחת התקופות היחידות שעשיתי ספורט עם עצמי היתה תקופת הרכיבה על אופני שטח, שהתאפיינה בביצוע רכש חסר פורפורציות של אופניים מקצועיות (ככה כולם אומרים) הכוללות בלמים מיוחדים, גג"ש (גלגלי שיניים - גברים חייבים ראשי תיבות), בולמים וקפיצים שלא היו מביישים מתקן חוץ חללי מאוייש של נאס"א, ספידומטר, שעוני דופק, פנסי לד וכמובן מגיני ברכיים, ידייים, רגליים, אוזניים, עיניים (סמנו את בחירתכם)  וכל מיני תוספות מיותרות שהשד יודע למה יש לך אותם, אולי רק בגלל שראית חבר שקנה לו כזה גדג'ט והחלטת שגם אתה חייב אחד כזה.

שתבינו  טוב, הפעילות כוללת השכמות בוקר בשעות מטורפות (שבת בחמש וחצי בבוקר לערך) וכל זאת כדי להגיע למקום הכינוס בשעה היעודה ולהצטרף  למסלולי רכיבת שטח יחד עם עוד עשרות גברים מיוזעים ולבושים בשלל צבעי הקשת במכנסי טייצ בעלי מגיני בייצים וחולצות לייקרה צמודות. לא יאמן מה שגברים מסוגלים לעשות רק בשביל להרוויח עוד בילוי גברי נטו. לא סתם קוראים לזה חיידק הרכיבה ויש כאלו שעדיין חולים במחלה (רחמנה ליצלן). כמו שבוודאי כבר הבנתם, נגמלתי מהחיידק לפני כמה שנים, זה קרה קצת אחרי ששברתי בנפילה שטותית את היד השמאלית בשבת שימשית ומוארת, רק אז נפל לי האסימון שיש גבול לכל תעלול ויש גיל לכל תחביב, מאז הפעילות הגופנית הסדירה היחידה שעשיתי הייתה סחיבת שקיות סופר מהרכב לדירה וגם זה בדרך כלל במעלית.

חוזרים לנושא העיקרי, אז נרשמת למקום לפי המלצה של חבר או סתם מסקרנות, מצאת בארון כמה בגדים שמזמן שכחת שיש לך אבל נראים לך מתאימים לסיטואציה והגעת למכון לאימון פרופיל הראשון שלך, כולך מלא מוטיבציה וחדור נחישות לעשות עם עצמך משהו אחר. מהר מאוד אתה מגלה שכנראה הגעת לארץ אחרת, וכדאי מאוד שתבין את השפה החדשה, כי כולם מביטים בך במבט מלא רחמים שהפירוש היחיד שלו הוא: כמה שאתה טירון !

זה מתחיל באופן ההליכה במקום, כולם מתהלכים במין סוג של הליכה מהירה עד כדי ריצה, ממהרים ולא ברור לאן, מחוברים לנגני MP3 למיניהם ואוזניות מסתלסלות להן מהאוזניים, לבושים בשלל בגדי ספורט שעד היום ראית רק בפרסומות ובעיקר עסוקים באופן נמרץ במשיכה / דחיפה / דחיקה של משקולות או הליכה מהירה / ריצה / סקי או כל דבר פעיל אחר. ורק אתה עומד שם כמו טמבל לא מבין את מקומך, מזל שקבעת עם המדריכה...

כשאתה מצפה לקבל גלגל הצלה ממאמנת הכושר האישית והחתיכה (מן הסתם),היא מורה לך לעלות על המשקל ומודדת אחוזי שומן ומסת שריר, כאן השלב שאתה מתחיל לקבל על הראש בצרורות: הגיע הזמן שתפסיק לאכול, בעצם עדיף שתתחיל לצום וליותר מ-24 שעות, תתחיל להתאמן באופן אינטנסיבי, שלוש ארבע ואפילו חמש פעמים בשבוע, אתה כבר מנסה לדמיין מתי תוכל להגיע ואם בכלל... על אילו מנות בארוחת צהריים אתה כבר לא תוכל להתפנק בחצי שנה הקרובה (במקרה הטוב), והכי חזק מהכל, אתה מקבל לידך רשימת פעילות אינסופית של תחנות, משקולות, סדנאות וחוגים עם כל מיני שמות לא ברורים,  ומבין שתצטרך להעביר למלתחה של המכון  את כל ארון הגדים שלך שלך כי אתה הולך לקום, לחיות ולישון במכון במשך ששת החודשים הקרובים. אתה לוקח שאיפה ארוכה ומנסה לעכל את הכל בבת אחת (אין סיכוי שתצליח) עושה סיבוב עם המדריכה בכל התחנות ומשתדל לזכור מה וכמה ומתי.....מזל שהכל כתוב בכרטיס. מרגיש כזה ירוק, עצתי - לא להתרגש, כולם עוברים את זה, עכשיו תורך, מחר יהיה תורו של טרי אחר.

מאותו ערב אתה מתחיל להגיע למכון כמעט כל ערב ישר אחרי העבודה, סוג של התלהבות מדבר חדש, מנסה לשלב במסגרת הלו"ז הצפוף שלך בתור סינגל טרי. בין המכשירים לאירובי מתחיל להסתגל לאטמוספירה, לראות פה ושם, להתרשם מכל הבחורות עם הגופיות והטייצים הצמודים ולהשתדל לא להצטלב במבטים של כל ההומואים שגילו בשר חדש בשכונה. אחרי כמה שבועות שאתה כבר בעניינים, לומד את המכשירים שמתאימים לך, את המשקלות שאתה מרים בלי להיתקע באמצע הסט וכבר קולט כמה פרצופים מוכרים, אז אתה יכול לעבור לשלב הבא.

אין כמו מכון כושר כדי להכיר מישהי, משהו באוירה המיוזעת, בלבוש הצמוד, במקום שבו כולם באים להתאמץ, להזיע ולהשקיע בגוף, משהו מאוד פיזיולוגי מצד אחד, פחות אינטלגנטי מצד שני.

אתה גם ככה עסוק בלגמור את סט שלך, ובין סט לבין סט, בשלב שאתה יעני במנוחה, אתה יכול כבדרך אגב לתת מבט קצר במישהי שכרגע עסוקה בלדהור על מכשיר הסקי, לרוץ על מסוע, או מושכת משקולת כזו או אחרת, לא מודעת לעשרות העיניים הסורקים את גופה מכל הכיוונים, ואולי דווקא כן מודעת ? לעבור סדנת כפיפות בטן יחד כשכל המתאמנים והמתאמנות שוכבים על הגב, רגליים מפושקות ותוך כדי מתאמצים ומתנשפים, עולים ויורדים, לא צריך יותר מזה כדי בשביל לדמיין את החתיכה השוכבת לידך במקום אחר ובזמן אחר...

מכאן ולהכיר מישהי זה רק עניין של זמן והזדמנות מתאימה, אחרי שהמבטים מצטלבים ויש עניין, צריך רק לגשת ולפטפט קצת,  המשפט "אז תני לי את הטלפון שלך ונמשיך בזמן אחר" הופך להיות משפט מתבקש ומשם הכל כבר בנוהל הרגיל. לא צריך אתרי היכרויות, פאבים, מועדונים, בארים וכולי. לא צריך להזמין לשתיה ובטח לא לנסות להרשים, אם יש לך את הנתונים המתאימים, היא כבר יכולה לראות לבד. במחיר המנוי למכון קיבלת חבילה אקסטרה לא רשומה עם אינספור הזדמנויות להכרות, לא תמיד יוצא משהו זה נכון, אבל לפחות אתה רואה בעיניים מי הבחורה מולך, ודיי מהר גם מבין עם יש מצב להכיר או שלא ובנוסף להכל אתה גם משקיע בגוף שלך ועושה משהו חיובי בחיים.

בואו אשתף אתכם בחוויה מעניינת שקרתה לי במכון כושר, באחד האימונים קלטתי בחורה צעירה שעשתה לי סימנים לא משתמעים לשתי פנים. ניגשתי אליה לאחר מספר דקות, הרי אי אפשר לוותר על אימון מסודר, גם עבור בחורה נאה שעושה עיניים. והמשפט הראשון שאמרה לי אחרי שפניתי אליה באדיבות היה: "לקח לך קצת זמן לגשת אלי...". אז מי אמר שלנשים בימינו אין תעוזה ובטחון עצמי ? שיהיה לה לבריאות לבחורה, כי מאוחר יותר כשביקשתי ממנה את המספר טלפון, היא נזכרה שיש לה חבר, לך תבין נשים...

אז לסיכום אפשר לומר שמכון הכושר הוא בהחלט מקום מעניין לביצוע פעילות גופנית, לשרוף קלוריות, לחטב את הגוף וכמובן מקום טוב להכיר בעולם האמיתי. אז שיהיה אימון מוצלח ובהצלחה בכל ההתחלות שיהיו...