שלוש שנים לאמצע החיים

"דייט",

גם את המושג הזה העתקנו בקנאיות יתר מהדוד סאם באמריקה, מה רע בסתם "יציאה" (לנשים יש קונוטציה שלילית), או "פגישה עיוורת" (רחמנא ליצלן). בדרך לזוגיות הנכספת עוברים כמה מדורי גיהנום בתקוה להגיע אל מושא הערצה - הזוגיות.

אחרי שנים של רווקות מהנה שבאה כמו כל דבר בזמנה המתאים אחרי שנות נישואים ארוכות, הגיע הזמן לחזור שוב למשחק ובכוחות מחודשים להכנס שוב למגרש ולשחק את המשחק הישן והלא נשכח של להיות בן-זוג של מישהי, בתקווה שבחרת מספיק טוב ותאריך חיים לצידך, ובנוגע להארכת החיים זו כבר סוגיה כשלעצמה, אז בואו נתמקד קודם בקטע של הביחד.

רחבי הרשת מציעים שלל פתרונות טכנו-חברתיים להיכרות מבני/בנות המין השני, מאתרי היכרויות פופולרים כגון ג'יידייט, אלפא, לאבמי ופאק-מי (סתם המצאה שלי), ועד אפליקציות היכרויות בעלות שם לא ברור כמו טינדר, לאבמי (של אותו אתר מהפרסומות) וכמובן הרשת החברתית המוכרת פייסבוק.

ברובם אתרי ההיכרויות מתחלקים לשלושה שימושים עיקריים:

1. לבדוק את מחיר השוק יעני: לנשים שרוצות לחזק את הבטחון העצמי ולקבל 100 הודעות ביום לתמונת פרופיל בביקיני עם מבט משרובב שפתיים

2. להכיר במטרה להשיג סטוץ/מין/סקס/כל דבר מיני אחר.

3. להכיר במטרה למצוא בן/בת זוג.

במסע הדרכים הלא ברור של מציאת בת זוג (מנקודת מבט גברית), היה עדיף לעבור את השלבים אחד ושתיים, אך היות ועסקינן בבנות ישראל, אל לנו להקל במשימה הנ"ל.

שלל אתרי האינטרנט מלאים בהצהרות נשיות הכוללות את צמדי המילים "לקשר רציני בלבד", "סיימתי עם שלב המשחקים", "רוצה חתונה ומיד", "חמה זרע!"... השניים האחרונים קצת קיצוניים/דמיוניים אך מבטאים בשפה גברית למה בדיוק מתכוונות חלק מהבחורות.
אל לנו לזלזל בהצהרות הכתובות שחור על גבי לבן, ישנן נשים רבות המחפשות קשר אמיתי שיוביל לזוגיות (איפה הן לעזאזל?) אך רובן פשוט לא יודעות מה הם מחפשות.

במציאות שבה החברה מקדשת את האדם כאדם, בחברה בה ההנאות האישיות מתעלות הרבה מעל ערכים בסיסיים חשובים, לרבים מאיתנו קיים איזשהוא מודל לא מציאותי של בן/בת הזוג האידיאלי או הנחשק.
מסתבר שבנות ישראל עדיין מצפות להגעתו של האביר על הסוס הלבן (הן כבר לא יודעות שאין כאלו סוסים בארץ הקודש) וגברים מחפשים את האשה המושלמת (אזלה במלאי Since 1912).

וכשכבר יצא לזוג הצעיר (או שכבר לא) לעבור את שלב ההודעות המייגע, שיחות הטלפון המשעממות והגיעו למפגש העיוור (בליינד דייט) המיוחל, זה האחרון בדרך כלל מסתכם במפגש מאולץ של שני זרים שמנסים לעשות רושם ראשוני, מהיר ומיידי הכי טוב אחד על השניה.
בינינו כמה כבר אפשר להכיר במאה ועשרים דקות? לנסות לדחוס אישיות שלמה, רקע משפחתי, קצת גינוני מסעדה/בר, ערכים בסיסיים, הנאות, פנאי ותחביבים ועשתיים ברוטו/נטו של מפגש. נשמע כמו משימה בלתי אפשרית.

אחרי מספר פעמים לא מבוטל של מפגשים כאלו ואחרים, אני יכול לומר דבר אחד - התעייפתי!

 לאנשים בוגרים עובדים, הורים לילדים או לכמה חיות בית, שאת רוב זמנם מבלים במשרד או במקום עבודה ללא אופציה להיכרות, יש משהו מאוד שוחק במירוץ הזה של עסקי ההיכרויות ומוריד את המוטיבציה כל פעם מחדש להכיר, לצאת, ובסיום להוריד אותה שוב בבית בידיעה שלא תהיה פעם נוספת.

אז אני נשאר בבית, יש כאן בירה קרה, נס קפה של ג''יקובס ואפשר אפילו לשבת על הספסל בגינה, חוזר לשפיות ולמציאות היום יומית, זו שלא נגמרת במי ישלם את החשבון (בד"כ אני), האם יתקשר ביום שאחרי, ובכלל - כן/לא.
עד להודעה חדשה כמובן. 

אני פנוי כבר אמרתי? :-)