שלוש שנים לאמצע החיים

יש ימים כאלו, כמו היום הזה, מעונן כזה,

וכמו שבשמיים לא כל כך ברור מה יהיה בעוד שעה או שעתיים, כך גם בחיים.

אתה יכול לתכנן, לדעת בגדול מה יהיה בהמשך השבוע, בשבוע הבא או בחודש הבא,

אך כלום לא ברור, מן תקופה כזו של חוסר וודאות.

חיי את היום יום, בלי להתעסק יותר מידי בעתיד.

נמצא ברוטינה השבועית, כל יום יש את הסדר שלו וביחד הימים נסגרים יחד לשבוע אחד.

שבועות מתווסים אחד לשני לחודש, ועוד חודש...ועוד...

אולי כך עדיף, פחות כאבי ראש ודאגות, פחות לילות ללא שינה.

פחות מחשבות ותהיות מה צופן לנו העתיד,

פחות תכנונים ופחות דילמות מה עדיף ? אלף או בית, או אולי גימל ?

חיי את הרגע, בלי לנקוט בצעדים משמעותיים,

מתעסק יותר במעגל הקרוב אליך,

הורים, אחים, ילדים ואתה עצמך.

ואתה יודע בפנים, ששם בקצה מחכה לך הרגע שתהיה חייב להתעשת,

יגיע הזמן להחליט, לקחת אחריות, לנקוט צעד חשוב.

אתה מבשל את הכל בינתיים, על אש קטנה, מערבב כמו שצריך.

מסדר בראש את כל הנושאים, כי חייבים לעשות סדר בבלאגן.

הולך להיות מאוד עמוס, ימים חשובים עומדים בפתח.

זמן של שינוי מתקרב,

ריח של התחדשות יש באויר.

כדאי שתהיה מוכן לכך.

כדאי שתנוח היטב לקראת הקרב ובא.

כדאי לך...

סתם יום מעונן...

אז מתישהוא בחיים אתה מחליט להירשם למכון כושר מקומי, זה לא קורה ביום אחד, יותר סוג של מהפך אישיותי שאתה עובר לאורך זמן ואני אסביר למה, זה לא שאף פעם לא השתתפתי בפעילות ספורטיבית רצינית, אם לא מחשיבים את החוג לג'ודו בכיתה ד', או את החוג לטיסנאות של גדנ"ע אויר שהפעילות הספורטיבית היחידה מעבר לחיתוך והדבקה של קרשי בלזה במשך השנה, כללה בסיום השנה השתתפות במחנה קיץ בבסיס הטכני בחיפה שהתאפיין בהרבה שכיבות שמיכה וטרטורם של נערים ונערות בני חמש-עשרה ע"י חיילים מאותגרי מיתרי קול,  תשאלו כל אחד מהחניכים האומללים מה הם זוכרים מאותו שבוע, סביר להניח שהם יתארו את החוויה הזו כאירוע טראומטי למדיי ששינה את האופן בו ראו את הצבא באופן לא כל כך חיובי בחייהם (וחבל שככה).

אחת התקופות היחידות שעשיתי ספורט עם עצמי היתה תקופת הרכיבה על אופני שטח, שהתאפיינה בביצוע רכש חסר פורפורציות של אופניים מקצועיות (ככה כולם אומרים) הכוללות בלמים מיוחדים, גג"ש (גלגלי שיניים - גברים חייבים ראשי תיבות), בולמים וקפיצים שלא היו מביישים מתקן חוץ חללי מאוייש של נאס"א, ספידומטר, שעוני דופק, פנסי לד וכמובן מגיני ברכיים, ידייים, רגליים, אוזניים, עיניים (סמנו את בחירתכם)  וכל מיני תוספות מיותרות שהשד יודע למה יש לך אותם, אולי רק בגלל שראית חבר שקנה לו כזה גדג'ט והחלטת שגם אתה חייב אחד כזה.

שתבינו  טוב, הפעילות כוללת השכמות בוקר בשעות מטורפות (שבת בחמש וחצי בבוקר לערך) וכל זאת כדי להגיע למקום הכינוס בשעה היעודה ולהצטרף  למסלולי רכיבת שטח יחד עם עוד עשרות גברים מיוזעים ולבושים בשלל צבעי הקשת במכנסי טייצ בעלי מגיני בייצים וחולצות לייקרה צמודות. לא יאמן מה שגברים מסוגלים לעשות רק בשביל להרוויח עוד בילוי גברי נטו. לא סתם קוראים לזה חיידק הרכיבה ויש כאלו שעדיין חולים במחלה (רחמנה ליצלן). כמו שבוודאי כבר הבנתם, נגמלתי מהחיידק לפני כמה שנים, זה קרה קצת אחרי ששברתי בנפילה שטותית את היד השמאלית בשבת שימשית ומוארת, רק אז נפל לי האסימון שיש גבול לכל תעלול ויש גיל לכל תחביב, מאז הפעילות הגופנית הסדירה היחידה שעשיתי הייתה סחיבת שקיות סופר מהרכב לדירה וגם זה בדרך כלל במעלית.

חוזרים לנושא העיקרי, אז נרשמת למקום לפי המלצה של חבר או סתם מסקרנות, מצאת בארון כמה בגדים שמזמן שכחת שיש לך אבל נראים לך מתאימים לסיטואציה והגעת למכון לאימון פרופיל הראשון שלך, כולך מלא מוטיבציה וחדור נחישות לעשות עם עצמך משהו אחר. מהר מאוד אתה מגלה שכנראה הגעת לארץ אחרת, וכדאי מאוד שתבין את השפה החדשה, כי כולם מביטים בך במבט מלא רחמים שהפירוש היחיד שלו הוא: כמה שאתה טירון !

זה מתחיל באופן ההליכה במקום, כולם מתהלכים במין סוג של הליכה מהירה עד כדי ריצה, ממהרים ולא ברור לאן, מחוברים לנגני MP3 למיניהם ואוזניות מסתלסלות להן מהאוזניים, לבושים בשלל בגדי ספורט שעד היום ראית רק בפרסומות ובעיקר עסוקים באופן נמרץ במשיכה / דחיפה / דחיקה של משקולות או הליכה מהירה / ריצה / סקי או כל דבר פעיל אחר. ורק אתה עומד שם כמו טמבל לא מבין את מקומך, מזל שקבעת עם המדריכה...

כשאתה מצפה לקבל גלגל הצלה ממאמנת הכושר האישית והחתיכה (מן הסתם),היא מורה לך לעלות על המשקל ומודדת אחוזי שומן ומסת שריר, כאן השלב שאתה מתחיל לקבל על הראש בצרורות: הגיע הזמן שתפסיק לאכול, בעצם עדיף שתתחיל לצום וליותר מ-24 שעות, תתחיל להתאמן באופן אינטנסיבי, שלוש ארבע ואפילו חמש פעמים בשבוע, אתה כבר מנסה לדמיין מתי תוכל להגיע ואם בכלל... על אילו מנות בארוחת צהריים אתה כבר לא תוכל להתפנק בחצי שנה הקרובה (במקרה הטוב), והכי חזק מהכל, אתה מקבל לידך רשימת פעילות אינסופית של תחנות, משקולות, סדנאות וחוגים עם כל מיני שמות לא ברורים,  ומבין שתצטרך להעביר למלתחה של המכון  את כל ארון הגדים שלך שלך כי אתה הולך לקום, לחיות ולישון במכון במשך ששת החודשים הקרובים. אתה לוקח שאיפה ארוכה ומנסה לעכל את הכל בבת אחת (אין סיכוי שתצליח) עושה סיבוב עם המדריכה בכל התחנות ומשתדל לזכור מה וכמה ומתי.....מזל שהכל כתוב בכרטיס. מרגיש כזה ירוק, עצתי - לא להתרגש, כולם עוברים את זה, עכשיו תורך, מחר יהיה תורו של טרי אחר.

מאותו ערב אתה מתחיל להגיע למכון כמעט כל ערב ישר אחרי העבודה, סוג של התלהבות מדבר חדש, מנסה לשלב במסגרת הלו"ז הצפוף שלך בתור סינגל טרי. בין המכשירים לאירובי מתחיל להסתגל לאטמוספירה, לראות פה ושם, להתרשם מכל הבחורות עם הגופיות והטייצים הצמודים ולהשתדל לא להצטלב במבטים של כל ההומואים שגילו בשר חדש בשכונה. אחרי כמה שבועות שאתה כבר בעניינים, לומד את המכשירים שמתאימים לך, את המשקלות שאתה מרים בלי להיתקע באמצע הסט וכבר קולט כמה פרצופים מוכרים, אז אתה יכול לעבור לשלב הבא.

אין כמו מכון כושר כדי להכיר מישהי, משהו באוירה המיוזעת, בלבוש הצמוד, במקום שבו כולם באים להתאמץ, להזיע ולהשקיע בגוף, משהו מאוד פיזיולוגי מצד אחד, פחות אינטלגנטי מצד שני.

אתה גם ככה עסוק בלגמור את סט שלך, ובין סט לבין סט, בשלב שאתה יעני במנוחה, אתה יכול כבדרך אגב לתת מבט קצר במישהי שכרגע עסוקה בלדהור על מכשיר הסקי, לרוץ על מסוע, או מושכת משקולת כזו או אחרת, לא מודעת לעשרות העיניים הסורקים את גופה מכל הכיוונים, ואולי דווקא כן מודעת ? לעבור סדנת כפיפות בטן יחד כשכל המתאמנים והמתאמנות שוכבים על הגב, רגליים מפושקות ותוך כדי מתאמצים ומתנשפים, עולים ויורדים, לא צריך יותר מזה כדי בשביל לדמיין את החתיכה השוכבת לידך במקום אחר ובזמן אחר...

מכאן ולהכיר מישהי זה רק עניין של זמן והזדמנות מתאימה, אחרי שהמבטים מצטלבים ויש עניין, צריך רק לגשת ולפטפט קצת,  המשפט "אז תני לי את הטלפון שלך ונמשיך בזמן אחר" הופך להיות משפט מתבקש ומשם הכל כבר בנוהל הרגיל. לא צריך אתרי היכרויות, פאבים, מועדונים, בארים וכולי. לא צריך להזמין לשתיה ובטח לא לנסות להרשים, אם יש לך את הנתונים המתאימים, היא כבר יכולה לראות לבד. במחיר המנוי למכון קיבלת חבילה אקסטרה לא רשומה עם אינספור הזדמנויות להכרות, לא תמיד יוצא משהו זה נכון, אבל לפחות אתה רואה בעיניים מי הבחורה מולך, ודיי מהר גם מבין עם יש מצב להכיר או שלא ובנוסף להכל אתה גם משקיע בגוף שלך ועושה משהו חיובי בחיים.

בואו אשתף אתכם בחוויה מעניינת שקרתה לי במכון כושר, באחד האימונים קלטתי בחורה צעירה שעשתה לי סימנים לא משתמעים לשתי פנים. ניגשתי אליה לאחר מספר דקות, הרי אי אפשר לוותר על אימון מסודר, גם עבור בחורה נאה שעושה עיניים. והמשפט הראשון שאמרה לי אחרי שפניתי אליה באדיבות היה: "לקח לך קצת זמן לגשת אלי...". אז מי אמר שלנשים בימינו אין תעוזה ובטחון עצמי ? שיהיה לה לבריאות לבחורה, כי מאוחר יותר כשביקשתי ממנה את המספר טלפון, היא נזכרה שיש לה חבר, לך תבין נשים...

אז לסיכום אפשר לומר שמכון הכושר הוא בהחלט מקום מעניין לביצוע פעילות גופנית, לשרוף קלוריות, לחטב את הגוף וכמובן מקום טוב להכיר בעולם האמיתי. אז שיהיה אימון מוצלח ובהצלחה בכל ההתחלות שיהיו...

כמה אפשר לכתוב על תופעת הקלאבינג התל-אביבית ? אני חושב שלא רק שניתן לכתוב על כך רבות, אלה שכל אחד רואה את הסצנה האיזוטרית הזו מנקודת מבט אישית, ובכל אופן החלטתי להקדיש לה כמה מילים היות והפכה להיות מבחינתי חלק מהחיים החדשים והלא שגרתיים בגיל 35.

עד שלא מצאתי את הכתובת הנכונה, הייתי מחפש מקומות טובים לצאת ולבלות ללא הצלחה, היתה הרגשה של מצוקה וחוסר אופציות לבני השלושים פלוס המחפשים קצת מפלט מהשגרה המשעממת היום יומית, למצוא מקום לשמוע מוזיקה טובה, לרקוד, לשתות אלכוהול טוב ולנקות את הראש.

האמת שאת פתיחת הדלת לסצנה הזו אני חייב לחבר ותיק שכמו שאומרים הגיע במקום הנכון ובזמן הנכון, נתן לי לטעום מהמנה הראשונה ומשם התיאבון לשאר התפריט רק הלך וגדל. אז בהתחלה אתה קצת בהלם מהעוצמה של המסיבות האלו, כמות האנשים, כמות האלכוהול, האוירה המחשמלת. לוקח לך יציאה או שניים רק להכיר את התופעה הזו שלא מוכרת לרוב האנשים הרגילים בארץ ואני מדבר על משהו מאוד לא מוכר לאלו מאיתנו שחיים חיי משפחה סטנדרטיים, עובדים תשע עד שש במקום עבודה מסודר , הולכים לישון כל יום באותה שעה לערך וקמים בשש וחצי בבוקר לעבודה כרגיל (כמה משעמם !!!) אז בואו אגלה לכם סוד קטן, העובדות הן כאלו, בכל יום נתון בשבוע, וזה לא משנה אם זה יום רגיל או סופ"ש, יש מסיבה איפשהוא באזור תל אביב, ולא רק מסיבה אחת, שלל מסיבות משלל סוגים, היפ-הופ ומיין סטרים, טראנס ואלקטרו, מקום פתוח או מקום סגור במרתף אפל ומעושן או בגג של בניין משרדים, רק תבחר לאן ללכת. כולן טובות, כולן מוצלחות, בכולן יש אלכוהול טוב, בכולן מוזיקה מחרישת אוזניים, אולי לא תמיד לטעמך אבל בטוח שבכולן יהיו שלל בחורות צעירות חטובות ויפות שיוציאו לך את העיניים בלי בושה ובכוונת תחילה וזה ברוב המקרים אלא אם נפלת על מסיבה של בני 40 פלוס שנושקים יותר נכון לגיל החמישי במסווה של מסיבה לגילאי 30 פלוס וכאן המקום להסביר שלא כל מה שרשום בהודעות ברשת הינו אמיתי ויותר מנחוץ ורצוי להצליב מידע במיוחד עם כאלו שכבר היו במקום, אחרת סתם בזבזת ערב שלם פלוס זרקת כסף ובסופו של דבר לא נהנת, ויותר מזה צמצמת לאפס את הסיכוי להכיר מישהי בגילך, אלא אם מראש את חובב מבוגרות וזה כבר עניין אחר.

זה לא יהיה מקרי אם ביציאה הראשונה שלך לאחד המקומות הנ"ל, ייצא לך להרגיש כמו חוצן שנחת לו הרגע בכוכב אחר, הצפיפות המוגזמת, המוזיקה מחרישת האוזניים, כמות מפלי השיער המוחלק/צבוע, עומק המחשופים מחד וקוצר החצאית מאידך רק מביאים אותך להכרה שיש כאן תופעה שמשום מה בכל שנותייך הבוגרות לא היית מודע להן. אז נכון שכבר כחמש עשרה שנה אתה מחוץ למעגל הזה של חובבי הבילויים הליליים, ועדיין תמיד היתה לך תחושה שאתה מעודכן, לפחות ברמת האינפו. אז בנאדם -  תתעורר ומהר ! אתה כנראה לא בעניינים  ! תשאל גבר נשוי בן 35 מתי יצא למועדון בפעם האחרונה, בוא נתערב שא' - הוא בכלל לא זוכר מה זה מועדון, ב' - שלא לדבר על לנסות לשחזר את היציאה האחרונה, אי שם בשנות העשרים המוקדמות של חייו.

ביום שנרשמת ברשת החברתית ליחצן המתאים, אתה לא מפסיק לקבל שלל הודעות ואירועים ותמונות ומכל הבא ליד, כאילו היה זה מינימום אירוע יום העצמאות שמארגנת מפלגת קדימה לקהל בוחריה. כשאתה רשום כבר לכמה במקביל, כמות המידע הזורמת אליך גוברת ועולה באופן אקספוננציאלי.

מרוב שלל האופציות הבחירה נעשית קשה מאוד עד כמעט בלתי אפשרית, לא משנה שבסופו של דבר אתה הולך לאן שהחבר'ה הולכים וסגרת מבחינתך את עניין הבחירה . אפשר לסכם ולומר ששלל המקומות בהחלט מגוון וכל אחד יכול למצוא את מה שמתאים לו מבחינת הסאונד, המראה, הריח, הטעם והתחושה.

יש לי משהו קצר לומר על כל נושא היחצנות בלי לפגוע באופן אישי באף אחד מאלו שאני מכיר בתחום, בשלב מסויים אחרי שנרשמת לכל מיני מועדונים, פאבים, דאנס-בריםף לאונג' בר, אנדרגראונד, לופט (סמן את המועדף) אתה מגלה שאחת המטרות של אותו יחצן או יחצנית טיפוסי היא להציף את תיבת הדואר שלך בשלל הודעות, הזמנות, תזכורות, תמונות, והגיגים הקשורים למסיבה ו/או לאירוע שהתקיים, או שמתקיים ממש ברגעים אלו, או שיתקיים בעוד יום/יומיים/שלושה ואפילו שבוע מהיום (שוב סמן את המתאים)... לא כל כך ברורה כוונתם של אותם בעלי תפקיד חסרי מנוחה ומעוף, האם זה פשוט למלא לך את הדף בפייסבוק (שלעיתים אני מרגיש שכל מטרתה של הרשת החברתית היא לקדם את עניינם של בעלי המועדונים למיניהם) או תיבת הדואר בשלל הודעות או מה ? אז ברור לי שאף אחד לא רוצה להגיע למסיבה ולמצוא את עצמו לבד, אבל ראבאק !!! תנו קצת אויר, האם הכרחי לתזכר שלוש וארבע פעמים ביום במקרה המינימלי, כפול עשרה או יותר יחצ"נים נלהבים לגבי מסיבה כזו או אחרת ? יכול להיות שהם באמת חושבים שקהל המבלים סובל ממחלת אלצהיימר מתקדמת ???

אז כבר הגעת למקום האירוע, הגעת כרגיל שעה וחצי אחרי השעה שהאירוע התחיל ובחוץ יש כבר עשרות בליינים הצובאים על גדרות המועדון ווכל מטרתם בחיים היא להיכנס למקום. אז שיהיה ברור לכולם, פעם אחת החלטתי להגיע בזמן שפורסם, ומה אתם חושבים שקרה ? נכנסתי ללא בעיה, ללא רשימות וללא שאלות כמובן, אבל מצאתי את עצמי לבד...קצת בעיה כשאתה מגיע במטרה לבלות במקום הומה קהל.

נחזור לסיטואציה - עכשיו כבר מאוחר בלילה, ובחוץ המון של קהל מנסה את מזלו אל מול הסלקטורית הפלסטית התורנית בעלת פני הקרח המחזיקה בידה רשימות (בסוף יסתבר שזו סתם רשימת מכולת... ) של אנשים שלכאורה נרשמו ע"י היחצן, מחליטה מי נכנס ומתי. לאחר אי אילו חוויות של דחיה או עיכוב בשערי המועדונים השונים הגעתי למסקנה שמטרתו העיקרית של התור המלאכותי בכניסה הוא ליצור מראית עין של מקום מבוקש כשבתוך המועדון המקום יכול להיות כמעט ריק לגמרי. העניין הוא שכשאתה כבר בפנים, העובדה הנ"ל כבר לא מעניינת אף אחד ובטח לא אותך שהגעת לנקות קצת את הראש, להעביר ערב בכיף לצאת משם עם מספר טלפון של בחורה או אפילו יותר מכך...

אתה בפנים, יש כזו תחושה של wow ! המון מבלים ובעיקר מבלות, מוזיקה מחרישת אוזניים, אורות מרצדים, כולם בתחושת היי כזו מעולה, האווירה מחשמלת והערב רק התחיל. אתה עושה סיבוב קצר לראות מי כבר נמצא במקום, מישהו מוכר אולי, מתמקם לך באקראי באזור מסויים עם נוף טוב, מזמין לעצמך שתיה חריפה בכוס נמוכה עם קרח ומתמזג עם הסביבה, נותן למוזיקה לחלחל אל תוך הגוף, למשקה לסחרר את הראש ולזרום עם כולם באווירה המיוחדת של המקום.  מהרגע הזה הדקות נדמות כמו נצח, הדי.ג'י הוא המלך ואתה שם כולך בחוויה, נהנה מכל רגע, רוקד כאילו אין מחר, לא חושב בכל על מה יהיה ושותה את המציאות בשלוקים ארוכים וגדולים. שיהיה ברור לקורא/ת שורות אלו, לכל אחד ואחת יש את המקום שהוא מתחבר אליו יותר מאחרים, שילוב של המקום עצמו, סוג המוזיקה, סוג הקהל, ועוד המון פרמטרים שיכולים להפוך סתם בילוי למשהו בלתי נשכח (לפחות לאותו ערב...).

בשלב הזה בד"כ הערב מתחלק לשני סוגים, הראשון הוא מסוג הערבים המהנים והרגילים שבהם באת למקום עבור 100% הנאה, הצטרפת לחברים ובאת במטרה אחת – לנקות את הראש ולהנות נטו. כאן אתה יכול להיות בטוח שתצא מהמקום כמו שהגעת, בלי הפתעות ובלי יותר מידי חדש.

הסוג השני הוא קצת שונה וטומן בחובו אופציה למשהו אחר, בואו נגיד שמראש אתה בראש של להכיר מישהי, הרי ברור שלא מעט בחורות מגיעות למקום בשביל לראות ויותר מכך להראות. אלו נוהגות להגיע למקום בלבוש מינימלי, דופקות הופעה של מסיבת סיום, החלקה וצבע בשיער, איפור מוגזם, תכשיטים והיד עוד נטויה, כאילו היו מוזמנות לטקס קבלת האוסקר הישראלי מינימום. אז כל העניין שלפעמים אתה באמת מגלה שהן שמה, מרשימות, נוצצות ומבריקות, בדיוק כמו בובות מהממות, אבל בדיוק כאן הקאטצ', הן לא נמצאות כדי שאתה או כל אחד אחר יכיר אותן, ישיג טלפון או בכלל משהו... הן כאן בשביל הכל רק כדי לא להכיר בחורים, וזה האבסורד הכי גדול, דווקא אותן פצצות מסנוורות הן בכלל לא אופציה להיכרות, כאילו היו לראותן בלבד. אז מראש חבל לך על ההשקעה ועל האנרגיה בנסיונות להתחיל עם אחת כזו, הצעתי היא מראש תכוון לטיפוס הממוצעת, זו שהולכת עם חברה לא מי יודע מה כי ממש לא איכפת לה עם מי היא יוצאת, שתוכל לומר לעצמך שהיא לא בדיוק שיא הגשמת חלומותייך, שתהיה בטוח שכשתפנה אליה היא לא תנפנף אותך כהרף עין ואף אולי תענה בנימוס כשתזמין אותה לשתיה. וכאן מתנפצות כל התאוריות של היכרויות מוצלחות במקומות בילוי, דווקא במקום שנראה הכי מתאים להכיר, הסיכוי שלך הוא הכי נמוך, רוב הבחורות יוצאות למועדון כדי לבלות ולא כדי להכיר בחורים, מפתיע מאוד אבל זו בערך המציאות. ועל כל תופעת הדייטינג וההיכרויות במסיבות אפשר לכתוב פוסט בפני עצמו, אז נשאיר את זה ליום אחר.

לסיכום אפשר לומר שכל סיפור הקלאבינג הוא דיי הרבה אויר חם בבלון, המון מאמץ ואנרגיה בשביל מעט תוצאות ובכלל, אני ממליץ לפני היציאה להרביץ שוט או שניים בשביל לסדר את הראש (כמובן לשים לב לכחולים שבדרך, זה לא נעים לנשוף ולאבד את הרשיון), להגיע בראש טוב, לקחת הכל באיזי, להיות קול, פתוח לכל דבר שיתפתח ולא לחשוב יותר מידי. כי מרוב תכנונים, בסוף לא יוצא דבר ואתה נשאר קרח מכאן ומכאן (ויסלחו לי הקרחים שבינינו..).

ועוד דבר קטן, אחרי כמה שבועות של סדרת יציאות למקומות שונים, מהר מאוד אתה מגלה שבניגוד למשפט המפורסם: כל המרבה הרי זה משובח, אזי ההפך הוא הנכון, לצאת כל השבוע כל יום בהחלט מתיש, מוציא את החשק להמשך, וגם בעייתי מבחינת הכיס (במידה ואתה נוהג לשתות, איך שלא....). אז צריך לצאת ולבלות זה ברור, אבל לא יותר מידי כדי שישאר חשק לעוד...ובכלל, לכל אחד או אחת לפי טעמו, רצונו, חשקו ותחושתו.

ובמשפט אחד קצר: תעשו חיים כל עוד אפשר, תהנו מכל רגע פנוי, ונסו להסתכל על הכל בעין חיובית כי החיים קצרים מידי בשביל לתת להם לעבור ככה סתם. ניפגש באירוע הבא

איך שאני לא מסתכל על האסון שפוקד את אזור הצפון בימים האחרונים, אני יותר ויותר נזכר במה שהתרחש ברחובות מנהטן ב – 11 בספטמבר שנת 2001.

אין אדם שליבו לא נחמץ בעת הצפיה בתמונות המשודרות אלינו בכל ערוצי הטלווזיה במשך כל שעות היממה, לראות את שרידי האוטובוס המפוייח מזכרת דוממת לעשרות צוערי קורס קציני שב"ס שעשו דרכם אל הכרמל במטרה אחת, לסייע ולהציל חיים של אחרים ובעצמם נספו בתופת. נוסף עליהם אנשי כוחות הבטחון, שוטרים ושוטרות, אנשי כיבוי אש ואנשי הצלה שקפצו פשוטו כמשמעו אל תוך הלהבות במטרה להציל חיים של אחרים ולהתמודד עם התופת המשתוללת. בימי חג החנוכה אשר בדרך כלל אנו מהללים את גיבורי התרבות ההיסטורים שלנו - המכבים, אלו התחלפו באותם גיבורי השבוע, אותם לוחמים אשר קורצו מחומר מיוחד במינו, שחרפו נפשם והטילו עצמם למשימת המלחמה באש הגדולה ואבדו את חייהם. כמה סוריאליסטי אך מאוד דומה ומזכיר את אותם אנשי הצלה ובטחון, עשרות כבאים ( Fire fighters ) אשר נספו בקריסת מגדלי התאומים בגראונד זירו בשנת 2001.

אפשר לומר שיסודות המחדל ניטעו עמוק במציאות הקיימת  ולפני תקופה ארוכה והיום במבט לאחור אפשר לומר שהאסון היה אפשרי ולא נעשה מספיק כדי למנוע אותו מבעוד מועד וזאת מכמה אספקטים.

תופעת שריפת הפסולת בישובים הערביים באזור הכרמל בפרט ובאזור הגליל בכלל מאוד שכיחה וגורמת לרוב לזיהום אויר ושריפות רבות אשר מסכנות את החי הצומח ואת הישובים. הרשויות המקומיות לא עושות מספיק כדי למגר את התופעה ולא מנסות למצוא פתרון אחר לאותה אוכלוסיה אשר רגילה לאורך השנים לבצע את האמור ללא מחשבה שהדבר פסול ומסוכן.

יש לחנך ולהסביר לנוער ולאוכלוסיה הרלוונטית כמה פסולה התופעה, למצוא אלטרנטיבות לפינוי פסולת ולהעלות את הסוגייה על סדר היום הציבורי באזור הרלוונטי, כמו שברשויות המקומיות העירוניות, טיפלו בתופעת זריקת הפסולת ברחובות ביד קשה וניתן היום ללכת ברחובות העיר ללא עקיפת ערמות פסולת וגזם רבות, ויצירת משמעת ציבורית וסדר של איסוף פסולת בימים קבועים ע"י גורמי הרשות המקומית.

הערכות נציבות כיבוי אש הארצית לאירוע ענק ברורה לכולם שהינה לוקה בחסר ובשלב זה כבר החלו כל הנוגעים בדבר לכסוח את ישבנם בכל מיני סיכומי דיון כאלו ואחרים, זריקת אחריות מצד לצד, האוצר מאשים את נציבות הכיבוי, אלו מאשימים את האוצר ומעל לכולם נמצא משרד ראש הממשלה שבכלל לא לוקח אחריות למצב הקיים. ברור לכולנו שנציבות כיבוי אש הוזנחה במשך עשרות בשנים, הרי אצלנו במדינה הקטנה תמיד מטפלים בעניינים חשובים רק לאחר מעשה. וכל עוד האש בוערת, הנושא נמצא על סדר היום הציבורי, אני מתערב איתכם ברגע זה שביום שיכבו כל הלהבות, רובנו ובעיקר התקשורת תשכח מהכל ותרוץ אל האייטם התקשורתי הבא, ונסו להיזכר מה היה הבאז הקודם לפני השריפה, זוכרים ? אז אני אזכיר לכם – היתה אותה נפילת רשת של סלקום שהשביתה במשך כמעט יום שלם יותר משלוש מליון לקוחות, האם אתם זוכרים איזה עניין עשו מכך בתקשורת וכמה תביעות ייצוגיות כבר הוגשו לבית המשפט המחוזי ביום שלמחרת ? איפה אותם עורכי דין בימים האחרונים ? מדוע הם לא מגישים תביעה יצוגית נגד המדינה בגין שריפת 5 מליון עצים ואובדן שטחים ירוקים בשטח של 50,000 דונם ??? וזאת רק נכון לשעת כתיבת שורות אלו...

אין ספק שמשרד התקציבים באוצר ובראשו ממשלת ישראל פועלים באופן פופוליסטי ושגוי בדרך חלוקת התקציבים לרשויות השונות, רק לפני שבועות אחדים עלה לסדר היום הציבורי נושא תקצוב ישיבות ההסדר בפרט והציבור החרדי בכלל. אין ספק שיש לתקצב גם את האוכלוסיות המיוחדות הנמצאות בשולי החברה, אך לא יתכן שאלו ינצלו את תקציבי המדינה הדלים בשל כוחם הפוליטי הרב ואילו בדברים הבוערים והחשובים ביותר בחיי היום יום שהם הערכות כוחות ההצלה וכיבוי האש אנו נמצאים מול שוקת שבורה ועוד בכוונת תחילה.

יש לבצע רפורמה מהותית בכל הקשור לנציבות כיבוי אש ארצית, לתקצב באופן ישיר את המחלקות השונות כולל שכרם של אנשי הכיבוי שלא ניתן להסתדר אפילו יום אחד ללא הימצאותם בתחנות הכיבוי מוכנים לכל מקרה ולכל שריפה שלא תפרוץ בכל מקום בארץ, לבצע רכש מסיבי של ציוד מתקדם, כולל כבאיות, ציוד אישי, מסוקים, מל"טים, וכמובן אמצעי כיבוי אש מוטס. הרי כבר נאמר בתקשורת שאילו היה ברשות הנציבות מספר זעום של כלי טייס, היו יכולים להשתלט על השריפה בעודה במימדים קטנים ומונעים את התפשטותה המהירה וגדילתה למימדים מפלצתיים כאלו.

אין אנו יכולים להסתמך על מדינות שכנות במיוחד לאור מצבנו המדיני הקשה, תארו לעצמכם ששריפה בסדר גודל כזה היתה מתחילה כפועל יוצא של אירוע מלחמה מקומי עם לבנון או סוריה, אני לא מאמין שבאותה סיטואציה היינו מקבלים סיוע רב לאומי במידה דומה לזו שזכינו בימים האחרונים.

מדינה כמו ישראל שלה אחד מחילות האויר הטובים בעולם באיכותו, בעלת אחד הצבאות החכמים והמצויידים ביותר בעולם, לא יכולה להרשות לעצמה להזניח תחום חשוב כל כך כמו נושא כיבוי אש והצלה. וכל זאת אל מול עתודות השטחים הירוקים המעטות והחשובות מאוד בארצנו הקטנה, פינות החמד והמפלט מהאורבניות החונקת המאיימת להשתלט על כל חלקה פנויה. ריאה ירוקה אשר בעיקר באזור הצפון מהווה מקור עיקרי וחשוב לאויר נקי לתושבי הצפון שגם ככה סובלים מזיהום אויר תמידי מכיוון בתי הזיקוק במפרץ חיפה והקריות.

כמו באירועי התאומים, הממשל טעה במשך שנים והזניח את התחום ונותר לו רק להכות על חטא לאחר מעשה, להקים וועדות חקירה ממלכתיות ולתבוע את פיטורי נושאי המשרה הבכירים, וזאת במקום להבין מהו מקור הבעיה העיקרי ולפעול לתקן את הליקויים במהרה על מנת למנוע מקרה נורא שכזה לחזור על עצמו בשנית.

מנקודת מבטי כל משרד ממשלתי בתחומו חייב להקים גוף פנימי שמטרתו לקדם ולפעול על מנת למנוע את האסון הבא: משרד האוצר בתקצוב עודף ונכון למערך הכבאות, משרד החקלאות בבחינת סוג העצים ואופן נטיעת היערות כדי למנוע התפשטות מהירה של סופת אש כזו בעתיד, משרד החינוך בהכנסת נושא מניעת שריפות ושמירה על החי והצומח בתוכנית הלימודים השנתית, הפצת הוראה המחייבת כל בית ספר היוצא לטיול בצפון לעבור עם אוטובוס התלמידים בכבישי הכרמל המפוייח במשך 3 השנים הבאות, וזאת על מנת להחדיר בתודעת הנוער המתבגר המעצב את אופיו בשנים החשובות בחיים את אותם ערכים חשובים של שמירה על החי והצומח בכל מחיר. משרד הבטחון צריך להגביר את שיתוף הפעולה עם נציבות כיבוי אש על מנת להוות גורם מכפיל כח באירועי ענק מסוג זה, תרגול חפ"קים משותפים ושימוש באמצעים קיימים כגון מל"טים, מסוקים ומטוסים.

מעבר לכל זאת, על הממשלה למצוא דרך להמשיך ולהכין את הסקטור הפרטי לתמיכה באירועים מסוג זה, חתימת חוזים ארוכי טווח לאספקת חומרים מעכבי בעירה ממפעלים הנמצאים בישראל. כולל התחייבות להמצאות מאגרים לשימוש בשעת חירום. חתימה על הסכמים הדדיים עם מדינות שכנות בכל הקשור לסיוע במקרה של אסון בסדר גודל ארצי וללא צורך בבקשה אישית של רה"מ לסיוע בשעת הצורך, אלה הפעלת נוהל דרישת סיוע ממדינה שכנה, דבר שיכול בהחלט להדק את הקשר של מדינת ישראל לשכנותייה באגן הים התיכון.

אנו צריכים להפקי את הלקים ברמה הבסיסית ביותר ולדאוג שאלו יתוקנו בהקדם האפשרי, אני נגד עריפת ראשים, משום שלדעתי אלו שהיו בראש המשרדים בכל השנים שעברו וסייעו ליצירת הליקוי הם אלו אשר צריכים לתקן את המעוות ועליהם מוטלת האחריות להכין אותנו ליום הבא. מוכנים יותר, ערוכים יותר, בטוחים יותר.