שלוש שנים לאמצע החיים

שלמה ארצי כתב: 

או שזה הזמן למות, 
או שזה הזמן רק לשלם את המחיר, 
על כל טעות ועוד טעות, 
על כל מה שטעיתי פעם בדרכים. 
או שזה הזמן לישון, 
או סתם להתייאש בתוך מיטה. 
אם תהיי שם - אם כבר לא, 
אני חושש שלא תהיי כבר מה איתך. 

החיים שלנו הם אוסף של סיבות ותוצאות, דילמות ותוצאות,

במסלול החיים אנו פונים אנה ואנה במשעולי החיים,

כל פעם מגיעים לצמתי דרכים, עליות ומורדות,

בוחרים בפניה כזו או אחרת מתוך תחושת בטן,

עושים סיבוב וחוזרים לצומת הקודמת בשל הכרח כלשהוא,

מתגלגלים, מדוושים בכח, מזיעים בעליות ונושמים בירידות,

אולם לפעמים יש תחושה שאם אפשר היה לעשות ריסט לחיים,

זה היה הדבר הכי טוב שניתן לבחור,

כאילו ששרשרת הדילמות וההחלטות שלקחת בחיים,

הובילו אותך למקום שהכל כבר נראה ממש לא שלך,

כאילו אלו חיים של מישהו אחר,

סרט שכבר ממש לא מעניין אותך להיות בו השחקן הראשי,

תסריט שנכתב בעל כורך, בימוי דפוק יצר מסכת של מיאוס ושעמום.

אם היה אפשר פשוט להחליף את הדיסק,

לזרוק את הפלייר לים,

ללכת לדיסק סטור ולבחור סרט אחר,

עם סוף ידוע, כזה של גיבור על,

כזה אחד עם פואנטה, כזה אחד עם משמעות.

מאחורי הבניין שאני גר בו יש גבעה, מכל הדליאן פיתוח הזה שאני גר בו, השאירו גבעה אחת מיותמת ולא בנו עליה בניינים או מפעלים או איזה קניון חמש קומות. זו לא בדיוק געה, יותר סוג של חורשה במימדים של פארק הירקון בערך, ככה באמצע כל הבלאגן ולא רחוק מהים שמלא באיזוטופים ומתכות כבדות, פתאום חורש ירוק וטבעי (יעני טבעי) אבל ירוק ואפילו מריח כמו יער.
אז אחרי שלא ישנתי כל הלילה כי השעון הביולוגי שלי במחאת קיץ והחליט לעבור לשעון ישראל בלי להודיע לי מראש, מצאתי את עצמי עדיין ער בשעה חמש בבוקר, בחוץ כבר אור והתנועה ערה, אמנם יום שישי היום, אבל זה לא ממש משנה לסינים שבשבילם כל יום הוא עוד יום שאפשר לעבוד בו ולהרויח עוד כמה רנמינבי (Renminb) בשביל לשים במזרון או מתחת לבלטות, אני באמת צריך לתרגם להם פעם אחת ולתמיד את המערכון של הגשש (לאן הלך כל הכסף... ??). אז בקיצור, שמתי על חליפה של אדידס, אמ.פי באוזניים, משקפשמש והופה יורד מהקומה ה-25 למפלס הרחוב, המתחם עדיין שקט ואין אפילו נפש חיה, בסך הכל רבע אחרי חמש, ורק יפתח הלאו-וואי (Laowai) מסתובב לו ברחוב בשעה שבד"כ אדם נורמלי עדיין ישן.
כשאני מתקרב אל הגבעה אני מתחיל לראות שיש עוד כמה משוגעים שהחליטו להתעורר בשעה לא נורמלית ופוסעים במרץ בכביש המוביל אל ההר, הידקתי את השרוכים, שתיים-שלוש מתיחות, כיוון שיר קצבי באמ.פי והיידה אל ההר.

ככל שאני מתקרב אני לא מפסיק לראות זרם הולך וגובר של תושבים, נשים כגברים, צועדים במעלה הכביש, רובם תאמינו או לא בני חמישים פלוס, חלקם אפילו יכולים להתכאות בתעודת גמלאי בישראל, צועדים במרץ במעלה התלול. בהגיעי לרחבה שלפני הצלחת המעופפת שנקראת בפי כולם ה- UFO. אני רואה עשרות נשים עומדות במבנה מסודר ומבצעות תרגילי ריקוד לצליל מכשיר סטריאו שמישהו סחב כל הדרך לראש הגבעה. ממש חוויה מרנינה בשעת בוקר מוקדמת. הריח של העצים והעשב הרטוב מטל הלילה, צליל הציפורים שרק התעורר, אורות השמש הזורחת המסתתרים מצידה השני של הגבעה, מחכים שאכבוש אותה ברגליי כדי לצפות בזריחה המופלאת ש לעוד יום חדש על חוף הים הצהוב בצפון מזרח סין.

אני חייב לומר לכם שדבר אחד בטוח למדתי מהשהות במקום המיוחד הזה, העם הסיני הוא עם חרוץ להפליא, ולא רק כשמדובר בכסף, המשמעת העצמית שלהם להתעורר בבוקר מוקדם לעבודה, לקיים אורך חיים יחסית בריא (חוץ מכמויות השמן שהם שמים באוכל וזיהום האויר הקטסטרופי), לעשות איזושהיא פעילות של ספורט, חדר-כושר, שחיה, הייקינג או ריקוד. בהחלט מעורר התפעלות והערכה מהאדם הלבן שבשארית זמנו הפנוי אוהב לרבוץ מול הטלויזיה ולראות טלנובלה או ריאליטי, תופעת ההערצה של תרבות המערב בכל הקשור לאופנה, רכב, מזון מהיר ומותגים, יחד עם ההעימנעות מתרבות המערב הקלוקלת של שימוש בסמים, אלימות רחוב, התמכרות למדיה ולבטלה. כל אלו הם חלק מתרבות של אלפי שנים, של חינוך מושרש עמוק בהוויה הסינית, יחד עם בילוי לילי במועדון קריורי (KTV) או שתיה אינסופית של בירה מקומית חמה בלי טעם.

אין ספק שבכל מקום בעולם יש יתרונות וחסרונות שאפשר ללמוד מהם רבות ולהפיק את הטוב שבהם, מיהו החכם שיקח מכל מקום את הדברים הטובים ויאמצם לעצמו כדרך חיים.

ה- UFO

התינוק והשור