שלוש שנים לאמצע החיים

אתם יושבים ביחד ברכב שלך בדרך חזרה, אתה נוהג באיטיות והראש כבר מריץ את כל המחשבות, מעבד את כל השלוש שעות שעברו עלייכם, אתה חושב לעצמך שאולי היה יותר טוב למצוא לוקיישן לדייט יותר קרוב כדי שהמועקה תהיה קצרה יותר, השתיקה כל כך רועמת בחלל הרכב שנשאר רק להפריח בלון דמיוני עם המחשבות של שניכם,   היא מבקשת שתשים קצת גלגלצ להמתיק את המרירות שהתפזרה באויר ואני חושב לעצמי איך לא עשיתי זאת קודם.

שואל אותה "עייפה ?" כי מהשניה שנכנסתם לרכב היא שותקת, "כן" היא מודה בחצי פה, מחכה כבר שתיקח אותה הביתה, שתסיים את הסצנה המעייפת הזו ושניכם יודעים שזה עניין של זמן עד שהכתוביות שח סוף הפרק יתחילו לעלות והצופים יפנו את האולם, במקרה הזה, משחק נחמד אבל תסריט דיי משעמם. היא נפרדת לשלום ואתה מנשק אותה באלגנטיות על הלחי, אומרת חצי שואלת "נדבר?" ואתה עונה בבטחון "בטח!" וכבר יודע שלא ממש יודע מתי. אתה לוקח עשר שניות של שקט לבד ברכב, עוקב אחרי דמותה המתרחקת, משלב להילוך קדמי ולוחץ על דוושת הגז, מבט אחרון ורואה אותה נכנסת לבנין, יש לך תחושה חזקה בפנים שזו הפעם האחרונה שאתם מתראים אחד עם השני לפחות בכוונת תחילה. כבר מזמן אתה מקשיב יותר ויותר לתחושות הבטן, אף פעם הן לא משקרות, גם כשהתחושה לא נעימה.

בכביש המהיר כשהמכוניות משייטות סביבך בשקט, אתה מנסה לשחזר את המחשבות שרצו בראשך לפני שנפגשתם, את הסימנים שיכלו לנבא עבורך את האינסידנט, את הטיפים הקטנים האלו שיכלו לגלות לך מראש שהדייט הזה לא הולך להיות מי יודע מה ושחבל על הזמן של שניכם ועל 200 שח טובים ותקילין מינוס בארנק.

אתה אומר לעצמך, אוקיי, אם כבר החמצתי יציאה, לפחות חייב לצאת מכאן איזה לקח, איזושהיא נוסחא שתמנע את הדייט המוחמץ הבא, כמה פעמים כבר אפשר להכיר, לקוות למשהו שיקרה ובסופו של דבר להבין שזה לא זה ואפילו לא מתקרב...

כן הם היו שם, הסימנים הקטנים, התמרורים הנמוכים שהתחבאו מאחורי השיחים לאורך הדרך, ראית ולא התיחסת, חשבת לעצמך שהם סתם תחושות בטן שלא שוות התייחסות. וככל שהזמן עובר אתה מבין שתחושות הבטן האלו יותר ויותר מוכיחות את עצמן, ככאלו שיש להתייחס אליהן ברצינות, אלו שבסופו של דבר צצות שוב בתודעה ומודיעות "אמרתי לך!".

לסיכום קל וכדי שהפוסט הזה לא יראה כאילו נחתך בסופו, כנראה שאין מנוס מלהודות שהגיע הזמן קצת לנוח מכל המרדף המיותר הזה להכיר את האחת שתעשה לך את זה. להתרכז באבנים הגדולות של החיים היותר חשובות כרגע במציאות שאני נמצא בה, לשקיע את הזמן והאנרגיה בילדים, במשפחה ובמעגל החברים המצומצם שהשגת בחיים, כל אלו שאיתם תמיד תרגיש טוב יותר, מרוצה יותר ומסופק יותר. אין הפתעות ואין אכזבות, יש משהו מוכר וטוב בטעם שמפזר תחושה חמימה בכל פעם מחדש.

עכשיו הזמן להסתכל פנימה, הזמן להתחזק ולהתקדם הלאה.

אחת, שתיים, צא !

כשישבנו בדיקסי בשבוע שעבר אני וידידה חדשה בשעת לילה מאוחרת, ותהרגו אותי שאין לי מושג איך הגענו לנושא (כנראה שרק בשעות כאלו אפשר) אמרה החדשה שזה ידוע שצבע שיער אצל אשה זה אופי. כשהמשכנו לסוגיית הבלונד (ואיך אפשר בלי הסוגיה הזו כמובן) היא קבעה נחרצות - בלונד זה אופי חרא. לדקה קלה שתקתי (ממש חריג אצלי) והרצתי בראשי את תקליט מערכות היחסים שהיו לי עם בנות השיער הבהיר, זה היה דיי מהיר, לא תאמינו איך חמש

תמונה דמיונית:
משקפי שמש, טי-שירט גזורה, כפכפים ותיק גב, גלים באופק וריח מלוח של ים, רוח בשיער ומוזיקה רועשת, לצעוד בשניים על החול החם, עם תחושה של חופש שכזה, לפרוש סדין גדול שקנית בהודו ולהשתרע בידיעה שעוד דקה הכל מלא חול, לזלול ירקות קרים של קיץ, אבטיח ונקטרינה וענבים ירוקים. להרגיש את הראש שלה מונח על החזה שלי, להביט בשמיים ולהתמכר לשמש המלטפת של שעות אחר הצהריים, לשתות ביחד בירה מאותו בקבוק ולשמוע פינק פלויד וקולד פליי בפעם האלף ולהתלהב מחדש מכל קטע וכל סולו של חשמלית כאילו שזו הפעם הראשונה. להתנשק בספונטניות בפעם המי יודע כמה בלי לשים על אף אחד, ככה בכיף של שנינו, לאכול אחד את השניה במבטים בכל הזדמנות שיש, ללחוש מילים של זימה באוזן ולהתגלגל מצחוק בכל פעם. לשלוח ידיים כי בא לך, ולהרגיש את כפות ידיה המדגדגות מטיילות על גופך בהנאה. להירדם יחד על החוף כשהשמש כבר באופק, בלי דאגות ובלי שעונים, בלי לחשוב על הזמן שהיה ובלי לתהות על הזמן שיהיה. להנות מהרגע של שניכם, לאהוב אותה כאילו אין מחר.

חזרה למציאות:
אחרי תקופה ארוכה של יציאה לרווקות מחודשת, או כזו שלמעשה לא היתה אף פעם, נסיעות בחצי עולם, מפגשים עם עשרות אנשים ונשים, משני המינים ומכל מיני מקומות, יציאות למועדונים בכמות שלא ניתן לספור, דרינקים, שוטים, חזרה הביתה בשעות שאנשים נורמלים קמים לעבודה, מפגשים הזויים עם נשים, נשים שהייתי רוצה לזכור עוד הרבה שנים, נשים ששכחתי את שמן שעה אחרי שנפרדנו, נשים שנכנסו לי ללב ככה בקטנה בלי כוונה, ונשים שבזמן אחר או במקום אחר לא היה מצב שאי פעם נחליף מילה או כל דבר אחר.

אחרי תקופה כזו של חוסר פוקוס מרצון, פרק בחיים של בלי מטרה או בלי כוונה מסוימת בידיעה מראש. לאורך חודשים של מחשבות ותהיות, של בחינה מעמיקה של החיים החברתיים שלך ושל סביבתך, התמונה לאיטה הולכת ומתבהרת שהאפיזודה הזו עומדת לחלוף, ואתה מרגיש עומד בפתחה של תקופה חדשה, יותר מכוונת, יותר משמעותית, כזו שמרגישה לך בפנים סימן ודרך להמשך, כזו שתהווה מבחינתך חזרה לחיים שהכרת לפני שנים רבות, ובשונה מהפעם ההיא, אחרת, מעשירה, מספקת, שתוציא ממך את הטוב שבך, שתביא אור לחייך, שמחה, ובעיקר שוב אהבה.