אני זוכרת כשהוא התחיל לטעון שאני לא יודעת לרקוד. זה היה אחרי מסיבת הסיום שלי, שגם הוא בא אליה, כשבאפטר פארטי כולם רקדו באיזה מועדון. לפניו לא ידעתי שאני לא יודעת לרקוד, תמיד ידעתי שאני לא בלרינה, אבל הייתי בטוחה שאני בסדר, ממוצעת כזאת, עד שאחרי המסיבה ההיא הוא אמר לי שאני לא יודעת לרקוד. הוא הדגיש את זה, והבהיר את חשיבות העניין, עד שכבר נעלבתי. שאלתי אז חברות שלי, תהיתי האם באמת אני כזאת נוראית, והמסקנה הכללית שלי מבירוריי הייתה שאני בסדר גמור, אבל הוא נשאר בדעתו- והביטחון העצמי שלי, לפחות בנושא הזה, ירד בהתאם.
הוא המשיך לטעון שאני לא יודעת לרקוד גם אחרי אותה מסיבה, עד שהוריתי לו בהזדמנות כלשהי שיפסיק, וגם אם אני רוקדת יותר גרוע מכל אדם אחר על פני כדור הארץ- שלא יעיר לי על זה, שיבליג, כדי שנוכל להמשיך ללכת למסיבות ביחד. כך היה, וניסיתי שלא יהיה לי איכפת.
אחרי שנפרדנו, עם הזמן דיי שכחתי מכל העניין, הלכתי למסיבות, רקדתי, נהניתי מהמוזיקה, לא שמתי על אף אחד, ואף אחד לא אמר לי אף פעם שאני לא יודעת לרקוד. אפילו התחלתי ללכת לחוגי סלסה בהזדמנויות, אני לא יודעת אם אני טובה בזה אבל תמיד כשמישהו שלא מבין בסלסה רואה אותי רוקדת זה נראה מגניב. כבר שכחתי מהעובדה שהוא הבהיר לי בכזה בטחון אז- שאני בעצם בכלל לא יודעת לרקוד.
לפני כמה ימים יצא ששנינו היינו בסוג של מסיבה, מהאלה עם מוזיקה, ריקודים, אלכוהול, אנשים, אתם יודעים. בסיטואציה מסוימת ישבתי ודיברתי עם חברה כשהוא רקד, וסיפרתי לה שפעם היינו ביחד. אז שמתי לב איך הוא רוקד. בחיי, הוא ממש לא יודע לרקוד.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
