...והבלוגרית הזאת היא אני.

מה הוא יודע כבר, סתם גוש של שלג בתוך הפריזר,

יושב ומחכה שיקרה איתו משהו.

הוא היה אמור להעלם עוד בחורף שעבר, אבל לקחתי אותו,

שמתי אותו בתוך שקית ורדרדה, בתוך המקפיא,

עם פתק המבקש שלא יזרקו אותו.

שלא יחשבו שהוא סתם גוש של קרח, כמו שחשבו על הקודם,

שיידעו שהוא שלג מיוחד שמיועד לבעלים מיוחדים.

הוא אולי מחכה, אבל הוא לא יודע שלא ייקחו אותו.

בעלים קיציים כבר לא מעוניינים בגוש קר,

ולי אין איך להעביר אותו הלאה. למען האמת, אין כבר למי.

למרות שמתקרב זמן נכון להעברה, אני יודעת שזה לא יקרה,

אבל אני לא זורקת אותו.

כדור שלג לבן שעבר זמנו, כנראה שישכב שם עוד הרבה,

אין כבר מה לעשות איתו.

הוא רק מזכיר לי זמנים אחרים, גם טובים וגם רעים,

ואני מזכירה לעצמי תמיד שטוב שאלו רק זיכרונות.

שטוב שאני כבר לא מתגעגעת.

שטוב שלא דיברנו כבר כל כך הרבה זמן.

אבל בכל זאת קצת עצוב לי.