...והבלוגרית הזאת היא אני.

רגיל ונורמלי. הוא התחיל בשש בבוקר עם התכוננות למבחן שטני באזרחות, ואני לא באמת יודעת איך הוא יסתיים. מה שבטוח- שום דבר מרהיב או מהנה במיוחד לא צפוי לי במה שנשאר מהיום הזה. עוד יום שטחי, של נדידה מהמחשב לטלוויזיה וחזרה, של התמכרות לשתי הקופסאות המוארות האלה ושל חיים שטחיים. כשאני חושבת על הבוקר ועל זה שבכלל הייתי בביצפר היום, נראה לי כאילו זה התרחש ביום אחר, במציאות אחרת. יום ארוך, ומטגן מוח.

היה לי שבוע דיי מלא דווקא. ביום ראשון היה לי שיעור תופים סופסוף אחרי 3 שבועות נטולי שיעורים, ומאז לא היה לי זמן ללכת להתאמן על מערכת, אז השבוע לא תהיה התקדמות של ממש. ביום שלישי הייתה לי חזרה, שלא היה לי תפקיד גדול בה, ובנסיעות חזרה הביתה ממנה כמעט ונתקעתי בתחנה מרכזית י-ם (וול, לא באמת כמעט נתקעתי, הייתי לוקחת מונית, אבל מונית מהמרכזית זה הרבה כסף...). זה קרה בגלל שהיו חסימות באיילון, הלכנו לאיבוד, וכמעט ופספסתי בכמה דקות ספורות את האוטובוס האחרון הביתה. יום חמישי הברזתי מהיסטוריה (אבל לא הפסדתי כלום) והתחלתי התלמדות במקדונלד'ס. רציתי לכתוב על זה פוסט חביב עם התייחסויות לדאבלמיט פאלאס וכמובן קצת מחאה אנטי-קפיטליסטית, אבל לא הרגשתי כתיבתית.

היום עשיתי מבחן באזרחות, שהכיל את כל החומר מתחילת השנה ללא בחירה, לפי המסורת של הזונה לאזרחות. כמובן שבאופן טבעי זה היה מבחן מתיש של שעתיים, יותר קשה ממתכונת (במתכונת יש בחירה!), וירדו לי לפחות 13 נקודות על סעיף שלא למדנו. מאז שחזרתי הביתה הכל פחות ברור. התכנון היה לישון קצת אחרי בי"ס, להפיג קצת את התשישות של השבוע הזה (ומי שעוקב\ת אחרי הרשימות המשתנות שבצד מבינ\ה על מה אני מדברת), אבל שינת הצהריים של יום שישי היא מהגדרתה שינה לא מתוכננת, פתאומית, שנובעת ממנוחה תמימה על הספה מול הטלוויזיה. החלטתי להפעיל את המחשב, להתחיל ללמוד איך להשתמש בחיבור האינטרנט החדש והלא מוגבל שלי- משמע ללמוד מחדש איך לעבוד עם קאזאא, וללמוד באמת את אימיול וביטורנט. ברקע שמתי טלוויזיה- ערוץ 24, גלגל"צ, או סתם תוכניות- זה השתנה כל הזמן. בנקודה הזאת התחיל טיגון המוח.

מכאן בעצם אני כבר לא באמת יכולה למפות את היום שלי. אני זוכרת הסתבכויות אינסופיות עם האימיול ששלח לאנשים אחרים קבצים במהירות טובה אבל סירב להוריד לי קבצים מעל למהירות מאוד מינימלית אם בכלל. אני זוכרת טורנטים מאוד לא ברורים עם מהירויות משונות. אני זוכרת קצת אוכל, ושיטוטים חסרי משמעות בישראבלוג ובפורומי תפוז. וגם בדקתי את האימייל דיי הרבה. הסדר לא באמת משנה, הכל ביחד מצטבר לעוד בזבוז של יום.

לא יצאתי היום לשום מקום. שמעתי דווקא על מסיבה בצוללת, אבל אני צריכה להשלים מלא שעות של הרסן אז עדיף לי להישאר היום בבית. חשבתי על לראות איזה סרט נחמד אבל לא היה מה. יום שישי תמיד היה מין יום שנועד כדי שאבזבז אותו. יום להעביר על המחשב, במשחקים שונים ומשונים או סתם בגלישה ובהייה במסך. עייפות מצטברת של כל השבוע משתחררת בשישי. כל פעם שאני אומרת לעצמי שאני אעשה משהו ביום שישי אני לא עושה אותו, ובשבת אין זמן. הדברים האלה הם דברים שאני מודעת אליהם וזה אף פעם לא יותר מדי הפריע לי, רק היום נכנסתי לדיכי.

נכנסתי לדיכי כי נגמרו לי כל האופציות. המחשב דלוק כבר כל כך הרבה שעות שהגלישה באינטרנט איבדה כל משמעות. אני כבר מכירה טוב את כל השירים של ערוץ 24 ויודעת בעל פה את כל הפרסומות. נמאס לי מהשירים של גלגל"צ באותה מידה שנמאס לי מהשירים שיש לי במחשב, שהם רבים אבל חרושים. אני יודעת שהייתי יחסית דיי פרודוקטיבית היום, הפעילות של היום הייתה מין הקדמה להורדות עתידיות של פרקים של באפי ואנג'ל, אבל עדיין אני מרגישה שיום שביליתי בו כל כך הרבה שעות על כסא המחשב ולא נכנסתי בו לחדר שלי ליותר מכמה דקות הוא יום מבוזבז. יום מטושטש בחיי שחבל עליו.

אולי זה נשמע קצת רגיל, התמכרות קטנה למחשב, לטלוויזיה, וואטאבר, אבל עובדה שזה מפריע לי. אני מכורה לעקרון העצלנות- כי להיות במחשב כל כך הרבה זמן, ולא משנה מה עושים בו, זו פשוט דרך לבזבז את הזמן במסווה של פעילות כאילו-פרודוקטיבית, התמסרות לעשיית כלום.

הכל כל כך.... יבש. אין לי מה לעשות היום ממילא.

טוב, אני אסיים בקטע זה. אני כבר עייפה, אז אפסיק לפני שאתחיל לדבר סתם שטויות שלא אזדהה איתן בכלל מחר בבוקר- ואני מרגישה את השלב הזה מתקרב. אני חושבת שאלך לישון, או משהו כזה. לילה טוב.

הא, אמא חזרה הביתה.