בטח שמביא. ולא רק החיוך המקסים הזה, גם סתם לראות אותו לשנייה במסדרון, סתם להיזכר ברגע אקראי איך השיער שלו נופל לו כך על הז'קט, כל הדברים הקטנים שקשורים בו מביאים אותי למצב המאוהב חסר התקנה. אני חוששת שאני מאוהבת, ובאופן קשה. נפלתי חזק, ואני מודה שאני בכלל לא שולטת בחיים שלי. סיפור נוראי וחסר מוצא, שאני מוצאת את עצמי בכלל לא רוצה לצאת ממנו.
כשחזרתי הביתה לפני כמה ימים נתקלתי בו. דיברנו בקצרה, שיחה רגילה, ומהמבט בעיניו הבנתי מה שידעתי מזמן בעמקי ליבי והכחשתי, מה שרציתי כל כך שישתנה אם הוא רק יכיר אותי יותר טוב, אך לא השתנה. ראיתי בעיניו שהוא בכלל לא נמשך אליי, לא רוצה אותי, לא מעוניין בי מעבר למה שעכשיו. זה נפל עליי ודיכא אותי וגרם לי למצב ייאוש סתום. נשברתי, ומכאן כלל לא ידעתי מה לעשות. אני לא יכולה להכריח אדם לאהוב אותי.
הסיפור הארוך-כל-כך שלי איתו היה רצוף בקיצונויות לאורך כל הדרך. או שרציתי אותו יותר מכל דבר אחר בחיי, או שהחלטתי לוותר סופית ולשכוח מהכל (או שניהם בו זמנית), והמעבר בין שתי הקיצונויות האלה היה מהיר מאוד תמיד. בכל הקראשים שלי כשהחלטתי לוותר ולהפסיק כך עשיתי וכך היה, אפילו בארוכים ובחזקים ביותר מביניהם, אך לא איתו. אני לא מסוגלת לעמוד בפניו, ובשבילו (כמו שניסחה במדויק הבסט פרינד) אני סתם השכנה.
היו לי תכניות ומזימות איך אני אכבוש אותו ואז הוא יכנס אל תוך חיי, כי בתוך ליבי הוא כבר מזמן. עשיתי כך ועשיתי כך, אבל אין איזה טריק או דרך לשיפור "התכנית" שיעקפו את המצב הזה. חוק הקראשים אומר שעליי להתחיל במלאכת ההתגברות, אבל אני לא מסוגלת ואיפושהו גם לא רוצה. אני לא רוצה לשכוח את "הקראש הנוכחי" כמו את כל האחרים, לא רוצה למחוק את הרגשות שלי כלפיו, רק רוצה שהוא יהיה שלי ואני שלו, רוצה להיות עכשיו בזרועותיו, ושום דבר אחר לא משנה לי.
ולו, לו אין מושג בכלל מה אני מרגישה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
