אני צריכה פשוט להתרגל לעובדה שאני מאוהבת ללא תקנה, שהוא לא רוצה אותי, ושאין לי מה לעשות נגד שתי העובדות האלה. להסתכל מרחוק, לנסות להתקרב כשאפשר, אבל שההנחה הבסיסית בראש שלי לא תהיה שיום אחד הוא יהיה שלי והשאלה היא פשוט מתי, אלא שהיא תהיה שהוא לא הולך להיות שלי, הוא לא רוצה אותי, הוא לא מסתכל עליי ככה, אבל אין לי כבר מה לעשות נגד זה שאני כל כך רוצה אותו. אני יכולה להתיפייף כמה שאני רוצה ולהשתדל ולנסות ליצור הזדמנויות וכל החרא הזה, אבל אני עדיין אהיה זו שתישבר בסוף, ואת זה אני צריכה לזכור, את זה אסור לי לשכוח. אפילו כתבתי פוסט על זה, איך יכולתי לשכוח את זה ככה. אני צריכה להסתכל לצדדים, יותר ממה שאני מסתכלת עכשיו.
היום תכניות שלי הלכו לזבל, דברים לא הצליחו, והוא אומנם לא אמר שומדבר במפורש אבל אני הרי רואה בעיניים שלו מה הוא מרגיש. או יותר נכון מה הוא לא מרגיש. לפחות הפסים החדשים בשיער שלי מצאו חן בעיניו.
דיי, התעייפתי מהכל, באמת. שבוע שעבר היה סוחט מעייף מעצבן ומדכא, אבל עשיתי את הסופשבוע שבא אחריו מרגיע. השבוע אמרתי לעצמי להיות רגועה ולא לבזבז שוב את הבריאות שלי כך, הרי לא הייתי חולה סתם כך (ואני עדיין לא 100% בריאה), אבל כבר ביום ראשון שברתי את זה ונכנסתי לדיכי קטן, בגלל שעניינים טכניים כרגיל נכשלו אצלי. אני בחורה מאוד טכנית במחשבה, שזה קצת אירוני בהתחשב בזה שאני לא טובה במקצועות ריאליים (מתמ' הוא המקצוע הלא-הומני היחידי שנשאר לי במערכת), אני מתכננת במדוקדק, מונה את האופציות השונות ומחליטה על תגובה מתאימה לכל אחת מהן. אולי לא ככה צריך לחיות אבל ככה הולכת המחשבה שלי, מה לעשות. הבעיה היא שזה אף פעם לא עובד במציאות. שום דבר לא צפוי במציאות, כל התכנונים תמיד משתבשים וכלום לא הולך כמו שצריך. כל התכנונים הטכניים שלי הולכים לזבל ואני לא יודעת כבר למה לטרוח. התעייפתי כבר, התעייפתי מהצרות שלי, מהארגונים שלי, מהחיים שלי, מהכל. אני לא מבקשת הרבה, עכשיו שיש לי מערכת תופים אני כבר לא צריכה שום דבר חומרני, אני רק מבקשת קצת הצלחה מדי פעם. אני לא צריכה להצליח תמיד, אבל מדי פעם, קצת, פה ושם... אני רק רוצה אהבה, רק רוצה שהדברים שאני אוהבת ילכו לי כמו שצריך, רק רוצה שמעט האופטימיות שעוד נשארה לי תהיה מוצדקת. שלא יהיה חרא, שיהיה... טוב, או משהו.
"אולי פעם אחרת" הוא אמר. כן, בטח.
אבל הוא לא הנושא של הפוסט הזה. לא.