...והבלוגרית הזאת היא אני.

ביום שלישי, עם פתיחת חופשת החנוכה, נסעתי למסע שהתחיל בצפון ועבר דרך כנס באפי בת"א. שלושה ימים רחוק מהבית שנראו לי כזמן אידיאלי בשבילי לשכוח. לשכוח את ההוא, להתגבר עליו, כי הרי לא לראות אותו זו הדרך האידיאלית לכך. בטיול השנתי הפסקתי להיות מאוהבת בו אבל נשארתי דלוקה. עכשיו אני כבר לא יודעת, ולא ממש איכפת לי. חזרתי לירושלים במצברוח אחלה, נהניתי לי במסעי למרות הכל. אלה היו ימים שבהם חשבתי עליו בצורה מינימלית בהחלט, והשתנתה לי הגישה.

הגעתי להכרה. הכרה בכך שאני בחורה בת 17.5, נראית לא רע לדעתי, פנויה ובזמנים הנכונים גם חרמנית, שאין שום סיבה שתחפש את אהבתה הגדולה כרגע. החלטתי ליהנות מהמצב הנוכחי שלי, מעובדת היותי צעירה וכייפית, וליהנות. לא להגדיר, לא לחפש, להסתובב לי ביקום ואם ארצה לספק צרכים מסוימים פשוט לעשות זאת, בלי לחשוב על מחויבות ועל העתיד כי כשזה יגיע זה יגיע ואני לא צריכה להתחתן בקרוב. כשאנשים היו שואלים אותי מה הטיפוס שלי הייתי אומרת שאני אוהבת את הרוקרים עם השיער הארוך, את המאגניבים, שזה סוג של תיאור של הקראש שהיה. עכשיו אני לא יודעת ממש מה הטיפוס שלי, לא יודעת מה אני מחפשת באמת, ומשתדלת באמת שלא לחפש. אומרים שזו הדרך הכי טובה למצוא.

ההחלטות שלי באו בתזמון מושלם לסילבסטר- חג הנשיקות עם אנשים שלא ממש מכירים. היה נחמד, הסתובבתי עם החברות ונהניתי, פגשנו אנשים חדשים ומימשתי את הגישה החדשה. אולי ב-12 בלילה לא הייתה התוצאה שאמורה להיות בו, אבל בואו נגיד שזה היה מסיבות טכניות. אולי הוא יתקשר בקרוב, אולי ייקח זמן, אולי לא אשמע ממנו יותר, מה שיהיה יהיה ומה שיצא יצא, אני בכל אופן כבר לא מרשה לעצמי להתאהב נואשות, זה דבר שאני עושה מהר מדי וצריכה לעשות לאאאט לאאאט.

למרות הכל, יש מרכיב חסר בכל הסיפור ובכל הפוסט הנחוש הזה. זו עובדה שלא ראיתי את אותו הקראש כבר משהו כמו שבוע (אפילו ששמעתי אותו, היום), ואני עדיין לא יודעת איך ארגיש כשמפגש בלי נמנע כזה ייקרה- מה שיהיה כנראה בקרוב, כי עוד מעט ניאלץ לחזור ללימודים. היום פיתחתי את הפילם מהטיול השנתי, פילם שלשם שינוי כמעט כל התמונות בו כן יצאו, והוא כמובן שמופיע בו. נחמד לבהות בו קצת, אבל לא יותר מקצת. עם זאת, תמונה היא לא הדבר האמיתי. אבל די, אני לא רוצה לחשוב, אני חושבת יותר מדי. לא רוצה לחשוב, עדיף לא לחשוב. רק ליהנות ולא להישבר.