הוא אוהב אותי ואני אותו ואחרי שבוע של הפסקה מאורגנת אנחנו צמודים מתמיד. טחח, זה נראה כאילו הכל היה מזמן. אני עייפה.
אני קצת תשושה כזה. הימים מתישים אותי, ארוכים, אני עובדת וגם מנסה לסדר את החיים שלי בדרך. כרגע למשל אני בשלב של לסיים י"ב. עכשיו, כשאנשים שקטנים ממני בשנה כבר עמוק בי"ב, אני מתחילה לזרוק את הספרים הישנים מהתיכון, מוצאת הרבה זבל בארונות (כמו מחברות אנגלית מכיתה ח'3 וספרי לימוד מכיתה ד'2), ומארגנת את הראש שלי. זה קשה ביום כמו היום כשאני חוזרת הביתה בלי כוח לשומדבר, אז מעדכנים קצת את הבלוג.
בהתחלה היה שבוע קשה, מדכא למדיי, וכבר הרגלתי את עצמי לרעיון שזהו, זה נגמר בינינו. אז הוא בא, כולו חיוכים ובטחון עצמי, בא להיפרד ממני. אחרי כל ה"לא יודע" שלו הוא בא ממוקד ובטוח בעצמו ויודע בדיוק מה הוא רוצה- לסיים את זה. בזה הוא היה בטוח. והוא היה בטוח גם בעוד דבר- בעובדה שהוא אוהב אותי, תמיד אהב ולא הפסיק אפילו לשנייה, סתם היה מבולבל. השליך עליי כמה סיבות אקראיות לפרידה שהוא התאמץ לחשוב עליהן בשבוע שהיה לו, השלכתי עליו חזרה בקלילות שהסיבות שלו דביליות. הוא אוהב אותי ואני אותו אז אנחנו ביחד ביחד במשהו אמיתי, בלי להמציא בעיות כי משעמם לנו, וזה כל מה שצריך.
השבוע ההוא נגמר לפני כמה ימים. עכשיו הראש קצת מבולבל מעייפות, ויש עוד כל כך הרבה לעשות. בטח עכשיו אוכל משהו ואלך לישון, אחרי הכל אני עובדת מחר. היום לא יצאתי לבלות ולנקות את הראש, חשבתי שאשכרה אסדר משהו, בימים אחרים קצת יציאות זו אחלה דרך לשכוח מהכל. חיה ימים בלי דאגות לפני הצבא, לפני מסלול שאמור להתחיל תוך חודש אבל עדיין לא הודיעו לי אם פאקינג התקבלתי אליו בכלל, החופש הגדול ומלא החיוכים לא נגמר השנה בזוועת הלימודים של ה-1 בספטמבר אז אני עוד מחייכת וכבר ה-17 לחודש, משגשגת בעבודה, אוהבת, חברתית, קצת מבולבלת בזמנים כמו עכשיו שהראש עייף מאוד אפילו שהגוף פחות, ובכלליות מחכה. כי יודעת שזה לא מציאותי. מסדרת להתכונן לעתיד ולא מבינה בעצמי מה אני כותבת כאן אבל כותבת ישר מהראש, כמו שזה נועד להיות.
פוסטים שפויים יותר בקרוב.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
