...והבלוגרית הזאת היא אני.

 
עד לא מזמן כששאלו אותי מה חדש לא ידעתי מה לומר. עבדתי, ביליתי מדי פעם, לא משהו מיוחד, חייתי בהמתנה לקראת משהו. לפני קצת יותר משבוע דברים התחילו להשתנות, בתהליך שעומד להיגמר בסוף השבוע הזה, ושאחריו הולך להתחיל תהליך ארוך ומשמעותי ביותר, הדבר שלו המתנתי. דברים משתנים בחיים שלי, פייה מתחדשת, וכנסים כמו תמיד עושים לי טוב.

הכל התחיל כשהורידו לי את הקוביות לפני שבוע וחצי. במהלך השנתיים האחרונות התהלכתי בגאווה (לא) עם סט קוביות אפורות ומאסיביות על השיניים. כיף גדול, מאוד אסתטי. ביום רביעי ההוא נפטרתי מהן סופסוף, לפחות מאלה שלמעלה, אלה שרואים. אין כמו להסתכל במראה אחרי שנתיים שנזהרתי בהן שלא לחשוף שיניים שלא לצורך ולחייך חיוך גדול מלא שיניים. זה היה הצעד הראשון.

דברים נהיו משמעותיים יותר ביום ראשון של לפני שבוע. אחרי חודשים על גבי חודשים של מיונים מפרכים לכל דבר אפשרי בצבא והרבה תקווה למשהו נורמלי שלא יגרום לי לאומללות תמידית בשנתיים-שלוש הקרובות, קיבלתי טלפון שהודיע לי שב-22.10 אתחיל קורס קדם צבאי של חיל המודיעין- בדיוק לתפקיד שרציתי, ששמעתי עליו כל כך הרבה דברים טובים. זה בא אחרי תקופה ארוכה של אי ידיעה, שלא היה לי מושג אם התקבלתי בכלל או לא ואם אני הולכת לשרת שירות איכותי בחיל המודיעין או להידפק ולהכין קפה למפקד כלשהו. טוב שהתקבלתי, אני באמת שלא יודעת להכין קפה, אני לא אוהבת לשתות קפה בכלל. ובכן, טכנית לא התקבלתי רשמית, התהליכים לגבי כל כך ארוכים ומסובכים שהם עוד לא הסתיימו, אבל הודיעו לי שאני מתחילה את הקד"צ, ומכאן אף אחד כבר לא יכול לעצור אותי. בתור התחלה התפטרתי, זו בעצם הייתה הפעם הראשונה שהתפטרתי מעבודה שהייתי מרוצה ממנה, עבודה שלא רק שלא סתרה את העקרונות שלי (בניגוד לדברים אחרים שנעשו לפני שנה ועדיף שלא אזכיר) אלא הייתה בדיוק לפיהם, אבל  כל דבר צריך להסתיים מתישהו. אחר כך התחלתי לתכנן את השבוע האחרון שלי בתור אישה חופשייה. אתם יודעים, השבוע שהתחיל היום.

בימים שלישי-רביעי-חמישי הייתי בכנס אייקון. אין כמו חגיגת מדע בדיוני ופנטזיה כדי להעביר אותי ואת הנשמה שלי ממצב סתמי למצב כייפי. הייתי פה והייתי שם, הסתובבתי עם איפור ו"תחפושות" שונות, באירועים או סתם עם אנשים, לא אכלתי כי לא הייתי צריכה, לא ישנתי כי חבל לבזבז אייקון על שטות כזאת, היה אפילו ניל גיימן בדרך, ובאמת שנהניתי. אהובי קפץ לביקור קצרצר ומלא תלונות, שממנו ומשיחות טלפון איתו הבנתי עד כמה רחוקה אני מהעולם שאני חיה בו בדרך כלל, ועד כמה שאני לא רוצה לחזור. עד כמה שאני לא רוצה סתם לשבת בעיר עם חברים של אנשים אחרים כי אין משהו יותר טוב לעשות, עד כמה שאני רוצה לחיות חיים קסומים, דבילי ככל שזה לא יישמע, לנצל את הזמן במקום לבזבז, ליהנות במקום להתייבש. אייקון זה יקום אחר, זה משהו שאי אפשר להסביר לאנשים שלא חווים את זה, אני נסחפת לדברים כאלה בקלות ולא רואה את זה כדבר רע, אבל זו גם בועה וידעתי את זה גם לכל אורך הכנס. בכל זאת, הייתי רוצה להביא קצת מהבועה הזאת לחיים האמיתיים שלי, לעשות מה שאני רוצה ולא מה שאחרים סביבי אוהבים, לחייך מאושר אמיתי ולא לשכוח לנצור את הקסם שבחיים. ביום שלפני אייקון הייתי מאוד מוטרדת מתכנונים ועניינים, ופתאום באייקון הכל נעלם, הכל היה שטויות, לא דאגתי. הייתי רגועה, הכל היה בסדר, הכל בסדר באייקון. הכל צריך להיות בסדר גם כאן.

ביום שישי הורידו לי את הקוביות גם למטה, אני יכולה לחשוף שיניים. היום עשיתי הרבה סידורים לקראת מחר ולקראת הצבא, ומחר אני נוסעת לצפון לארבעה ימים, לטיול קטן ואני מקווה שגם נהדר לפני גיוס. יש לי עוד כמה דברים להשלים. בשישי אארגן מסיבת גיוס צנועה, בשבת בערב אסע לת"א כדי להתחיל את הצבא רעננה, ובראשון בבוקר... אתחיל פרק חדש בחיי. אני עוד מפחדת איפושהו, מתרגשת, אבל אני אהיה מוכנה לזה.