...והבלוגרית הזאת היא אני.

וול, בערך. הקורס דיי גומר אותי לגמרי אבל כן, אני עוד חיה. ובבית כל סופשבוע. עוד לא צבא, קורס קדם צבאי, אבל זה לא אומר שזה לא אינטנסיבי לאללה.

זה התחיל כבר לפני כמה שבועות אם אתם זוכרים, והאמת שמזמן כבר רציתי לכתוב כאן משהו אבל ממש לא היה לי זמן, כל דקה מהסופ"שים שלי נוצלה בנסיון שנועד מראש לכישלון לדחוס עיסוקים של שבוע בחיי ליום וחצי. היום הראשון של הקורס היה סבבה. כל שאר השבוע היה נוראי למדיי. גם השבוע שלאחריו היה לא משהו בכלל, אבל העובדה שהגעתי במפתיע הביתה באמצע השבוע מאוד הקלה עליי. השבוע האחרון היה יותר בסדר, אבל עדיין קשה.

כל כך הרבה שיעורים ישבתי ותיכננתי מה לכתוב בפוסט שכזה עד שעכשיו כשסופסוף יש לי טיפה זמן לכך אני כבר לא יודעת מה לכתוב. זמנים של סופשבוע כמו עכשיו מרגישים כמו חלום כשכבר נכנסתי למסגרת היומיומית הקבועה, זה מוזר איפושהו להיות בבית כמו פעם. אולי זה נשמע קצת קיצוני אחרי כולה כמה שבועות וכשאני חוזרת פעם בשבוע הביתה, אבל ככה זה כשכל סופשבוע מרגיש כמו שנייה קצרה וכל שבוע שם מרגיש כמו שנה. שנה ארוכה ומלאה. בתיאוריה לחזור פעם בשבוע ולחיות בצורה שונה מהצורה הרגילה של חיי שכבר נמאס לי ממנה נשמע לי מצויין לפני הקורס, בפועל אני מתגעגעת. מתגעגעת לחופש, והכי מתגעגעת לאהובי.

ולא ישנה, אין זמן- יש קורס. וחומר הלימודים של ההתחלה דיי משעמם. אבל לפחות האנשים שם באמת אחלה, שזה הרי הכי חשוב, ככה תמיד אומרים. הפוסט הזה יצא דיי מדכא אבל יש רגעים סבבה, כמות הצחוקים בשיעורים עולה ככל שהזמן חולף, וזה כבר פחות מרגיש כמו עונש- ויותר כמו פשוט המציאות.

עוד אכתוב כאן, מבטיחה, אולי בשבוע הבא, אולי מתישהו. אני עוד חיה. ואם יש לכם את הפלאפון שלי תתקשרו (עדיף אחרי 11 ורבע), אני אשמח לכל סימן חיים מהעולם שבחוץ.

הפייה הצבאית.