השבוע הגעתי למצב של אי שפיות. איבדתי את שפיותי בצורה פשוטה, ונכנסתי לדיכי מעצבן, והרגשה שהמקום הנוכחי שלי (=הקורס שבצבא) הוא לא מקום שמתאים לי, שאני לא באמת מתאימה לשם. חזרתי הביתה לעוד סופשבוע כה מבורך כדי לנוח משבוע סיוטי במיוחד ומצאתי הערב שהדיכי רק עוקב אחריי לכאן, לא מרפה ממני, לא נותן לי ליהנות עם חברים שלי כי אני כל הזמן תקועה בהרגשה הזאת שהחיים שלי הגיעו למסלול כל כך לא נכון. כמה שאני אומרת לעצמי שזה הסופשבוע, זה הזמן שלי להשתחרר- אני לא מצליחה להרפות מהמחשבה שביום ראשון אני אצטרך שוב לחזור לשם, לעוד שבוע שלם רחוק מהבית. אני חושבת שיש לי יותר קשיי הסתגלות מאחרים, ואין לי כבר מושג מה לעשות.
היה לי שבוע גרוע יותר מקודמיו, ואני מתחילה באמת לפקפק בכך שהתפקיד שאגיע אליו בסוף יהיה שווה את כל זה, אני לא יודעת אם אני אוהב אותו בכלל. קשה לי להיות רחוקה מהבית, לא ממש בגלל אמא כמו בגלל האנשים שהייתי רגילה לראות כל הזמן ועכשיו אני ממש בקושי רואה, ובראשם כמובן אהובי- שעדיין חי וקיים, וגם לו זה קשה. ידעתי על חלק מהקשיים הצפויים עוד לפני שהתחלתי את הקורס אבל כשאני חושבת בראש- "טוב, לחזור הביתה רק בסופ"שים, לא רציני, נתרגל לזה" זה לא כמו באמת לחוות את זה. ואני לא מתרגלת. אני רואה את החיים שלי כפי שהם נראים עכשיו, את סדר היום האינטנסיבי שלי שמרוחק כ"כ ממני, וכל כך לא אוהבת את זה שזה מה שיצא ממני. אני חוזרת הביתה ויוצאת סתם לעיר או עם אנשים, ומרגישה לא באמת קשורה לשום דבר.
אני עוד נשארת שם למרות כל החרא, בעיקר בגלל שאין לי אלטרנטיבה אחרת. מה אני אעשה, אפרוש ואלך לגיוס כלל צה"לי? אצא לגמרי מהצבא? שום דבר מזה לא ריאלי בלקסיקון שלי אז אני מחכה ומחכה שהקטע הטוב יגיע כבר, מה שאומרים לי שכזה כיף. מחכה שיבוא משהו באמת מעניין שיחזיק אותי שם. בינתיים יום אחד מהיומיים המסכנים שאני בבית בהם כבר התלכלך לי בדיכי, נשאר לי רק יום אחד. ואז אחזור. אני לא רוצה לחזור, לא כיף לי שם.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
