היה לי שבוע נורמלי, לשם שינוי. הייתי בירושלים. הייתי בבית, הייתי גם הרבה לא בבית, יצאתי עם חברים ולמסיבות ולמקומות ופה ושם. עשיתי סידורים, כי סופסוף היה לי קצת זמן, ועוד יש דברים שלא הספקתי. הייתי צריכה את זה, זה בטוח, הייתי צריכה להיזכר באמת מי אני ושאני באמת יכולה גם להנות, ולהיות בסדר, אפילו בסדר גמור, להזכר שזו האמת ושהצבא זה סתם כאילו.
אני לא בטוחה מה באמת הבועה כאן, החיים בבית או אלה שבצבא, אני יודעת מה אני מעדיפה, ואני יודעת שהשניים כל כך שונים, שאני כל כך שונה- שאני ממש לא מזהה את עצמי. בצבא אני תמיד מדוכדכת, אווטסיידרית, שתקנית, רוצה כבר לחזור ושיגמר. כדי לדעת איך אני בבית, קחו את כל המילים מהמשפט האחרון והפכו את משמעותם. טוב להזכר שאני לא כל כך גרועה כמו שהאווירה של הקורס גורמת לי להרגיש.
עכשיו אני עומדת מול... סוג של התחלה חדשה. אומנם השינוי לא כל כך רציני, אותה מסגרת, יש לי רק לעשות ביקור קטן בבקו"ם וכמה שבועות... שכאלה, אבל אני יכולה להסתכל על זה בתור התחלה חדשה. אני עוברת למיקום חדש, שבו יהיו בנוסף למוכרים גם אנשים חדשים, שאולי באמת אסתדר איתם טוב. המסגרת לא תהיה קשה כל כך כמו מסגרת קורס. ואומרים שגם האוכל יותר טוב, איכשהו.
יכול להיות שגם עוד דברים ישתנו, שלא במסגרת הצבאית. בעצם הם חייבים להשתנות לכאן או לכאן, אם לא ישתנו לכאן אז אני אעשה שהם ישתנו לכאן, כי ככה אי אפשר להמשיך. זה קצת מפחיד, שינויים, שאולי גם אוכל להתחמק מהם, אבל יכול להיות שלא תהיה ברירה. בכל מקרה, את זה אני עוד לא יודעת, את זה אני אוכל לדעת רק עוד כמה ימים. אני באמת מקווה שיהיה טוב, איפושהו אני קצת פוחדת.
אני קצת פוחדת, זה כן צעד נחשב. אפילו אמא שלי מתרגשת, מה שאצלה אומר שהיא נהיית דאגנית להחריד ומאוד מעצבנת ונטפלת לפרטים הקטנים (כמו נעליים, אוי אוי הנעליים...), והיא לא התרגשה ככה כשהתחלתי את הצבא לפני כמה חודשים. קצת פוחדת, אבל הרגיעו אותי הרבה, ואני יודעת שיהיה בסדר. נרגעתי, הייתה לי אחלה של "רגילה", ועכשיו... הגיע הזמן לצעוד הלאה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
