...והבלוגרית הזאת היא אני.

יום שישי בערב. החבר סוגר, אין לי רישיון, והחברים שגרים באזור לא באזור או לא זמינים לצאת לאנשהו היום. אני שוקלת האם לקחת לבד מונית למקום שכמה חברים שלי נמצאים בו, וההתלבטות הופכת לקשה יותר ממה שהיא אמורה להיות. פתאום מין תחושה ששום דבר לא עובד לי משתלטת עליי, ייאוש מוחלט מכל חיי, והשטות הזאת הופכת לעוד טריגר להתפרצות שלי על מצבי הבלתי נסבל, לא בפעם הראשונה השבוע. פתאום אני בבית אבל מרגישה עד כמה אני שבורה כל השבוע כשאני לא בבית, וההתמרמרות חסרת הפרופורציות על דברים חושפת את פרצופה כמרמור חזק מחיי.

יש לי עוד כמה שבועות שם. לא הרבה. אחרי זה אעבור בסיס. אם גם שם לא יהיה לי טוב אני נלחמת בצה"ל בלי פשרות ולא איכפת לי איך. חרא לי ברמות מטורפות, אני סובלת שם כל כך, כל כך לבד לי ורע לי, אני לא יודעת איך אגרום לעצמי לחזור לשם יום ראשון, אני לא יודעת איך אשרוד עוד יום אחד בטח שלא עד תחילת-אמצע יוני. כואב לי שהיומולדת שלי (7/6) יהיה שם, במקום שאני רוצה למות רק לא להיות בו (לא, לא באמת).

אבל הבלוג הזה הוא עדות כתובה לזה שהפעם אני לא אוותר ואחכה שמתישהו יהיה טוב כפי שעשיתי בחצי השנה האחרונה. בקורס היה לי דיי חרא (למרות שלא חרא כמו עכשיו- היו לי כמה חברים מקבוצות אחרות, והייתה לי תקווה), אבל לא פרשתי, אמרתי לעצמי שוב ושוב שזה יעבור ואני אגיע לתפקיד הנכסף ויהיה לי סבבה. בטירונות הארוכה כל כך אמרתי שעוד מעט היא תיגמר ואני אגיע לבסיס ולתנאים הנורמלים יותר ויהיה לי טוב. עכשיו אני בתנאים הטובים אבל לא מסתדרת עם החבורה שאני תקועה איתה כמעט בכל שעות היממה, ואני לבד, כל כך לבד, שבא לי להשתגע. אני יושבת ובוכה כמו מטומטמת על החיים שלי, כפי שעשיתי כבר כל כך הרבה פעמים מאז שהצבא הרג לי את החיים.

אבל זהו, נשארו רק עוד כמה שבועות, נכון? ואז יהיה בסדר, נכון? אני אעבור לבסיס אחר לתפקיד קצת אחר עם אנשים קצת אחרים וקצת יותר חופש כמו שאני כל כך צריכה, ואולי יהיה לי טוב, ואולי לא יהיה לי רע, ואולי אני לא ארגיש כל כך מתה מבפנים. התמיכה הנפשית שלי צועק לי בטלפון לצאת מיידית על ת"ש, ת"ש, ת"ש, אבל כנראה שאני עוד לא מוותרת. אני יכולה לחיות בחרא הזה עוד חודש, נכון? אני אשרוד... אסבול הרבה, אבל לכל שבוע יש שו"ש, והחשבון פלאפון שלי מהשיחות בהפסקות עם אוהביי הרחוקים יכול לגדול עוד קצת (כרגע הוא עומד על היסטרי), וכן נחמד לי עם הבנות שאיתי בחדר, איתן אני מסתדרת, אני פשוט רואה אותן רק בזמן הזה לפני שאני הולכת לישון כי כל היום אנחנו בנפרד... דבר שגורם לי להתחרט קצת שאנחנו לא באותה מסגרת.

זה לא מתאים לי, ללכת לפי המסלול שהחברה מכתיבה לי. לסיים ביצפר, להתגייס למסלול יוקרתי אקראי כלשהו, לעבור את כולו, לשרת הרבה, אולי גם לצאת לקצונה, להשתחרר, ללכת ללמוד משהו. זו לא הדרך שלי, זה לא מה שאני באמת רוצה, סבלתי בחצי השנה הזאת, גם אם לא תמידית, איבדתי כל כך הרבה משמחת החיים והייחוד שלי שעשה אותי אני ואת הכל תירצתי. האנשים שמקיפים אותי כמעט 24 שעות ביממה כמה כבר כמה חודשים בכלל לא מכירים אותי. נמאס לי מזה, נמאס לי להתחרט שהתגייסתי למסלול הזה בכלל, אני לא יודעת איך אעבור את הכמה שבועות האלה ואשאר בחיים אבל אם אחריהם שוב לא יהיה לי טוב- אני לא אחכה לעוד משהו. אני אלחם ואעבור למשהו אחר, משהו שאוהב. משהו שאוכל להיות בו עצמי, שלא אהיה בו לבד, שיהיה לי כיף ויהיו לי חיים, לפחות קצת. מה שעובר עליי עכשיו לא מגיע לי.