יש לי הרגשה של סוף באוויר. ולא סוף כייפי, כאילו שזה עומד להיגמר ולהיגמר רע.
אני לא יודעת אם אני רוצה שזה יגמר. אנחנו ביחד כבר כל כך הרבה זמן ובין הרע שהיה היה כל כך הרבה טוב שהאפיל על הרע. אני עדיין אוהבת אותו, מאוד אוהבת, בזה אני עדיין דיי בטוחה. אבל זה קשה. אני לא יודעת אם אני עדיין מכירה אותו. אנחנו ביחד אבל רחוקים, כה רחוקים, ואני לא איתו. אני רוצה אותו אבל יותר מדי שיחות טלפון שלנו נגמרות בהרגשה רעה, אולי בגלל שיש לנו כל כך מעט זמן לדבר. זה בלי לדבר על כמה אפסית היא כמות הזמן שיש לנו להתראות. זה מגיע למימדים אירוניים, עד שאני תוהה איך אפשר לקרוא חבר למישהו שאני בקושי מדברת איתו ונפגשת איתו לעיתים... רחוקות.
איך אפשר לקרוא לו חבר. אני קוראת לו חבר, אבל לא מרגישה אותו כבר. אין לי את ההרגשה שאני אוהבת של קשר. אתם יודעים למה אני מתכוונת, הרגשה של חבר- הרגשה ש"יש לי מישהו", ההרגשה הזו שהוא תמיד איתי גם כשאני בכלל לא חושבת עליו, שהוא איתי ואני איתו ואנחנו ביחד, אוהבים, מתגעגעים, מקיימים מערכת יחסים תקינה וכייפית. שאני רוצה להיות איתו, כמה שיותר, עם אותו אחד שהכי נוח לי שבעולם איתו ואני יכולה לדבר איתו על הכל, הכי בטבעיות, הכי בשלמות, להיות איתו כמו שאפשר רק איתו, הדבר הזה שבגללו אני כל כך אוהבת להיות חברה שלו. כשיש את זה לא צריך לפזול לבנים אחרים ואפשר לומר בגאווה- יש לי מישהו. אני מתגעגעת לזה. יש לי אותו, הוא שלי ולא בוגד ולא מחפש מישהי אחרת וגם אני רק איתו, אבל אין לי את ההרגשה.
הדרך שלי להתמודד היא להפגין אדישות כשהוא מספר לי ששוב אני לא אראה אותו בגלל סיבות מגוחכות, ולא אדבר איתו ואני רחוקה ממנו כל כך. אדישות שאני מצליחה לשכנע את עצמי איתה, עד ששוב אני מתחילה לבכות כמו בחורה ולהישבר בלי לדעת למה. תוקפת אותי שוב הרגשה כל כך ישנה שכבר שכחתי מהי- שאני רוצה שיהיה לי מישהו, הרגשה מאוד אירונית כשהוא כאן בחיי. אני לאט לאט מתחילה להתנהג כמו בחורה שמחפשת, קצת יותר מסתכלת מסביב ותרה אחרי זכרים אטרקטיביים, כמובן במידה מאוד נמוכה ובלי 'לעשות' שום דבר, אבל יותר מפעם. כל פעם שהוא לא היה בסביבה בעבר פזלתי בקטנה, אבל אף פעם לא עשיתי שומדבר כי רציתי רק אותו וידעתי שבנים אחרים הם רק שעשוע לעיניים.
בשבוע שעבר הגעתי רחוק יותר מאי פעם עם מישהו אחר שמצאתי חן בעיניו. לא יותר מדי, לא בגדתי או משהו חלילה, אבל... פלירטטתי. קצת. כי רציתי להרגיש שמישהו רוצה אותי רומנטית. מאז זה לא יצא לי מהראש, כי זה סימן כל כך גרוע.
גם הוא התחיל לפזול.
אולי איפושהו אני פשוט רוצה משהו חדש, לראות אחרי קשר כל כך ארוך מה עוד יש שם בחוץ. אולי אפשר עוד לתקן את מה שיש בינינו ואני לא מנסה מספיק לתקן כי אני מחפשת תירוץ לצאת, כדי לפתור את החשש שלי שמערכת היחסית הרצינית הראשונה שלי תימשך לנצח. אני מרגישה עייפה מכל הכאב שעברתי ואני עדיין עוברת בגללו, כל הגעגועים, האכזבות שגרמה לי ההיקשרות אליו, השטויות, ושאר הכאבים ההכרחיים במערכת יחסית ארוכה תקינה. איפושהו אני כנראה פוחדת שאף פעם לא אמצא חבר מדהים כמוהו. ישנה המחשבה שאולי סתם התרגלתי להיות שלו, והוא נכנס כל כך עמוק לתוך חיי. ועוד יש בי את הקול הזה שמתעקש להמשיך ולנסות ולתקן ולהיות איתו, כי יכול להיות שזה לא באמת מת. יכול להיות שאהובי צודק כשהוא מזכיר לי משפט שאמרתי לפני זמן רב בהקשר לקשרים אחרים שנגמרו- "אם הוא אוהב אותה והיא אוהבת אותו, אז למה לעזאזל שזה לא יצליח?"
מה שבטוח- אני מבולבלת, וגם הוא לגמרי לא סגור על עצמו.
התרחקנו בגלל נסיבות. בינואר הנסיבות האלה נעלמות, וסיכוי רב שאוכל אז שוב לראות אותו ולהיות איתו בקשר הרבה יותר מעכשיו, בנסיבות החדשות כנראה יהיה לנו זמן לקיים קשר תקין. השאלה היא אם לא נגרם נזק בלתי הפיך. אם אנחנו עוד מכירים אחד את השני בכלל. אם עוד יש בינינו משהו. הקשר שלנו דורש הרבה עבודה כדי להמשיך. בגלל זה בינתיים אנחנו לא יכולים לסגור שום דבר בינינו, הוא היה מוכן כבר "לשחרר אותי" אבל התעקשתי להישאר איתו, לראות מה יהיה כשהדברים ישתנו. ובינתיים הסבל שלי גדל עם כל יום שעובר, בהמתנה הזו שיהיה בסדר, באהבה הזו אליו, בתהיות, בשיחות הקצרצרות והכל כך לא ממצות, בכמה שהוא לא מבין אותי, באדישות שאני כופה על עצמי כי כבר נמאס לי מכל השטויות החוזרות על עצמן של הקשר שלנו, ברצון להיות איתו ורק איתו וברצונצ'יק הקטן והנסתר הזה לצאת לאיזה דייט נחמד עם בחור שמוצא חן בעיני ולהרגיש שוב את ההרגשה שמישהו באמת אוהב אותי ומשקיע בי.
בהמתנה הזו אני עושה את כל הטעויות שאני לא מבינה למה אנשים ממשיכים קשרים כשהם עושים אותם, בתירוץ שזה רק לתקופה מוגבלת. שלא נגמרת, לעזאזל.
אני אוהבת אותו, אני דיי בטוחה בכך. והוא אוהב אותי, הוא דיי בטוח בזה בעצמו. פשוט אין לו זמן, מסיבות מובנות לי. אני לא יודעת אם הייתי מקריבה בשבילו יותר ממה שהוא מקריב בשבילי. אני חופרת אבל ממילא אין כבר קוראים לבלוג הזה אז לא איכפת לי. שנינו לא סגורים על עצמנו והכל כל כך מעורבב לי במוח, אז אני עושה את הדבר היחידי שאני יכולה לעשות ומחכה, מבולבלת ושבורה.
אני מחכה, עם דאגה מקננת בלב שאחרי כל ההמתנה כשהחרא יגמר יבוא חרא אחר שיחליף אותו, ואני שוב אמתין שזה יגמר כבר. זה הצ'אנס האחרון שלנו, אהובי. זהו זה. אני מחכה לך כאן, אבל זו הפעם האחרונה. אני ממתינה, עם חששות והרבה עייפות, אתן לנו צ'אנס לנסות שוב להכיר אחד את השנייה ולבנות פה משהו, ומכאן רק הזמן יגיד מה יהיה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
